הנקה: איך תדעי שהתינוק שלך רעב?

מסביב לכל אם מניקה, ובמיוחד אם היא "מניקה טרייה" יש בדרך כלל 5 נפשות קרובות עם 8 דעות על הנקה, 15 וחצי הצעות, 21 הוראות-פקודות, ושמונים ואחת אמירות שמצליחות לגרום לאישה אחת אחרי לידה, לחוסר בטחון ועגמת נפש למרות שהכוונה הייתה טובה.

 

תינוקות נולדים עם צרכים פשוטים (אם כי לא תמיד הם פשוטים עבורנו להבנה), אך חיוניים להישרדותם– חום, הזנה, בטחון, מגע ותנועה. הם  "יודעים" את זה – הם יודעים שאם הם יונחו באמצע החדר על שטיח ללא טיפול – הם ימותו. כל גופם ורוחם מכווננים להשגה של ודאות בטחונו. בטחון זה מושג על ידי קרבה והסתמכות על יצור בוגר אחר.

 

תינוקות צריכים אותנו – המבוגרים-ההורים כדי לשרוד. זו אמת פשוטה וקשה גם יחד. תינוקות לא בוכים "סתם" – תמיד יש להם צורך כלשהו. אם אנחנו מאמינים להם, הטיפול ברכים–הנולדים (ובעצם גם הלאה) נעשה פשוט וקל יותר.

איך לזהות כשהתינוק רעב?

כשתינוקות נעשים רעבים הם מסמנים ברמה הולכת וגוברת של אינטנסיביות את מה שהם זקוקים לו באותו הרגע– מזון. כל תינוק הוא שונה, כמובן, אך אביא כאן את הנפוץ. בתחילה הם יתנועעו (גם מתוך שינה), אח"כ יקרבו ידיהם לפיהם במין ריקוד ידיים מתוק להפליא, יניעו ראשיהם לצד זה או אחר, יגרגרו, ינהמו, ייתכן שיחזרו לישון (ועל-כך בהמשך) ולבסוף – לאחר כ-40 דקות – הם יבכו; מרעב, מתסכול על שלא מבינים אותם ומחרדה לגורלם.

 

 כדאי, רצוי וחובה בעצם, להיענות לסימני הרעב המוקדמים ביותר של התינוק.

ראשית, במצב זה הם רגועים (יחסית) ויכולים להתמודד עם אתגר האכילה בצורה טובה (ובוודאי כשיש  קשיי הנקה כלשהם). ההאכלה תהיה היעילה, הנעימה והאפקטיבית ביותר.

שנית, כשהם רגועים, רמת הורמוני הסטרס בדמם נמוכה וכך כל מערכת העיכול תפעל במיטבה. תינוקות חרדים ומתוסכלים הם מתכון בטוח לכאבי "גזים" ולבעיות עיכול.

שלישית, מתוך הנחה שתינוקות יאכלו זמן מסוים במשך היממה- אתם לא "חוסכים" כלום אם "תמשכו" אותם "רק עוד קצת".

 

מה המשמעות- להיענות לסימני הרעב המוקדמים?

קודם כל להציע הנקה (או האכלה מבקבוק). אם לא ירצה לינוק- לא יינק. אנחנו סומכים עליהם, זוכרים? אח"כ אפשר לבדוק אם חם או קר לו, אם הוא רטוב, אם משעמם לו או עמוס גירויים מדי וכו'.

 

כמה להניק?- כמה שהתינוק רוצה

בספרות נכתב שכל משך מ-4 דקות עד 40 הוא 'נורמלי'. כמובן שיש גם יוצאים מהכלל. בכל אופן, תמיד חייבים להסתכל על התינוק ולוודא שהוא ניזון לפי צרכיו.

 

על השאלה: "איך אני יודעת שהוא אוכל מספיק?" ענינו ונענה שוב בפירוט בעתיד אבל כמובן שצריך תמיד- ובפרט אם הנקות נמשכות הרבה זמן ותכופות מאד, או אם הן קצרות מאד- לבדוק שיש לתינוק מספיק יציאות, לבחון את התנהגותו תוך כדי ובין הנקות ולבדוק משקל. ולהתייעץ אם יש חשש.

 

אנשים רבים  יתקשו לבטוח בתינוק ויתקשו לראות תינוק ש"כל הזמן על הציצי". ואז הם גם יציעו ויעירו מיני הערות שונות. האמת היא שתינוק (אנושי) חדש מאד זקוק לאמו. להבדיל מיונקים אחרים שאצל חלקם החלב הוא מאד שומני וממלא כרסי הגורים לשעות רבות כדי לאפשר לאם לצאת ולצוד. אצל בני האדם – החלב יחסית 'דליל' וגם עני בשומן, ובעצם מותאם לפיזיולוגיה שלנו. יש האומרים שהחלב 'דליל' כדי לחייב מגע הדוק בין התינוק לאמו שחיוני להמשך התפתחות המערכת הנוירולוגית – שהרי המוח עדיין לא סיים את התפתחותו. למתבוננים מהצד זה לפעמים ייראה כהנקה בלתי פוסקת אם כי הם לא רואים מעגל שלם של 24 

 

שעות. אבל בעצם זו האמת- התינוק זקוק לנו לשרידתו ואין רע בכך. על הצעות שונות "להרגיל אותו לסדר יום" או "לאכילה מסודרת", אני בכלל לא רוצה להרחיב מעבר לאמירה שהדברים הופרכו מעבר לכל ספק בעולם העובדות של המדע, המחקרים והרפואה. וגם אנחנו לא אוכלים כמות מדודה ושווה כל פרק זמן קבוע ומחולק שווה על פני היממה. נכון?

10 דקות אחרי שהוא סיים לאכול הוא שוב רעב?

זו הנקת צבר (מלשון לצבור), תופעה המשותפת לכלל התינוקות. ישנן שעות בהן הם רק מסיימים הנקה, 'נופלים' לשינה עמוקה, רק כדי להתעורר אחרי 10 דקות לעוד הנקה. האמא המרוצה, מדדה בעייפות לאמבטיה כדי לצחצח שיניים ואולי גם לנשום- והנה שוב הנקה, ושוב. ושוב. – כך במשך כמה שעות. זאת היא הנקת צבר.

 

לעיתים הם מצמצמים את הפער בין ארוחות מסוימות ואחריו לרוב, מגיעה הפסקה ארוכה יחסית של שלוש יותר ולעיתים יותר. בנוסף, גם אנחנו אוכלים כך – לא?

זה לא הופך את האמא למוצץ?

ומה עדיף? להפוך את המוצץ לאמא? אם התינוק זקוק למזון, הרי טוב שהוא יונק אצל אמו. אם הוא זקוק למציצה, גם זהו צורך פיזיולוגי ורגשי חשוב מאין כמותו וחובה לספקו. אם האמא מותשת ומיואשת אפשר לשקול שימוש בתחליפים אולם אם האמא מסתדרת עם זה- היא צריכה להיות מאושרת שהיא מצליחה לספק את הצרכים להם התינוק שלה זקוק.

 

להניק מצד אחד או משני הצדדים בכל הנקה?

ההנחיה הכללית אומרת, להניק מצד אחד עד שהתינוק 'מסיים' ולאחר מכן (לאחר 'גרפס' או החלפת חיתול או מנוחה קצרה) להציע את השני. ובהנקה הבאה, להתחיל מהצד שבו סיימנו. אבל, למה 'לגמור' צד אחד? כדי 'לרוקן' את השד ממנו התינוק יונק כדי לעודד ייצור חלב אופטימלי, ומשום שלאורך ההנקה הרכב החלב משתנה ונעשה יותר שומני ופחות מתוק. כדאי לאפשר לתינוק להגיע גם להרכב החלב הזה.

 

ומדוע להציע גם את הצד השני? משום שבששת השבועות הראשונים הגוף מקבל רמזים לגבי כמות החלב הנדרשת. גירוי שני השדיים בכל הנקה יוביל לייצור חלב מרבי ואופטימאלי עבור התינוק.

 

לפעמים נדמה שתינוקות רוצים לינוק, בוכים ואז הם פתאום נרדמים. זה מראה שבעצם לא היו רעבים, אלא סתם 'נדנדו', לא?

 לא. זאת (כנראה) היא התופעה של  'השבתה'– באנגלית: 'שאט-דאון' (shut down). התינוק רוצה וזקוק לינוק. הוא מסמן, מתקשר ומנסה. כשלא נענה – חלק מהתינוקות יבחרו לומר לעצמם: "או-קי, המצב לא נראה כל-כך טוב. אין אוכל. לא מצליח לתקשר. אני אפול לתנומה, אשמר את כוחותיי. אולי כשאקום, המצב ישתנה".

 

ואז התינוק נכנס למצב (mode) של הישרדות, הורמוני הדחק נכנסים לפעולה והוא עסוק בשרידה ולא בשגשוג. כשיקום יהיה חרד וקצר סבלנות וימהר אף יותר "להיכבות' שוב. הבחירה במנגנון זה תלויה בסגנון האישיותי של התינוק ובאינטראקציה עם ההורה אבל זהו מעגל שלא כדאי להיכנס אליו.

 

ולסיום, רק אזכיר שההנקה משתנה תמידית. כל האמור לעיל נכון לתקופת ביסוס ההנקה, כלומר ל- 6-8 שבועות הראשונים לחיים. גם אחר-כך העקרונות הללו תקפים אם כי היישום שלהם משתנה מעט עם הגדילה וההתפתחות.

תגובות (0)
הוסף תגובה