כמו רובין ויליאמס, הדיכאון שבסוף כמעט הורג אותך

מכירים את התחושה הזאת של הבאסה, של הדיכי. לכל אחד יש את הימים הפחות טובים האלו, אבל אל תטעו לרגע, זה לא דיכאון. לדיכאון יש סימנים אחרים לגמרי, הוא מרגיש אחר לגמרי, ונראה שלעולם הוא לא הסתיים. רובין ויליאמס, כך אומרים הדיווחים, התמודד כל חייו עם זה. אתמול הוא כנראה נשבר.

 

אצלי זה התחיל בצבא. באתי לשם חדורת מוטיבציה, רציתי את זה הכי בעולם, וגם זכיתי להתקבל ליחידה שווה שמאוד רציתי. הכול נראה מאוד מבטיח, עד שהתחילה הטירונות. לאף אחד הטירונות לא קלה, אבל אצלי זה כנראה ישב על טראומות ילדות, או אלוהים יודע איזה עניין פסיכולוגי בגרוש, ופתח ברז שסרב להיסגר.

 

 זה התחיל מתחושה פיזית כללית לא טובה, עוד בבקו"ם, מין כאב בטן כזה, כמו זה שתוקף אתכם לפני מבחן, אבל לא עוזב במשך ימים. ולאט לאט התחושה הזאת הכבדה, שמשהו יושב לי על הלב, התחילה לפגוע בתפקוד היום יומי. פתאום כל דבר הופך להיות קשה מאוד: לקום מהמיטה זו משימה שאחריה צריך לנוח כמה שעות, לייצר אינטראקציה עם אנשים זה משהו  שלא הצלחתי לאגור את הכוחות בשבילו, הכול נראה מאוד שחור, מאוד אפל, וכמו שאתם יודעים, טירונות זה לא מקום שבו אפשר לנוח כמה שעות אחרי שקמים מהמיטה, ומאוד רצוי שתייצרו אינטראקציה עם אנשים מסביב.

 

במשך שבועיים רצופים של טירונות בכיתי כל הזמן. מהרגע שקמתי בבוקר, ועד הרגע שעצמתי עיניים. לא אכלתי, הייתי נכנסת עם הבנות לחדר האוכל, לוקחת מגש, עוברת במהירות לדלת היציאה, ויושבת בחוץ ובוכה. לא השתתפתי בפעילויות, לא צלצלתי אפילו פעם אחת הביתה. המ"כית ניסתה לדבר איתי, להבין מה קורה לי, אבל ביננו, איזו הכשרה יש לילדה שמבוגרת ממני בחצי שנה לזהות מצב פתולוגי כזה?

 

עוד סממן מאוד קריטי במצב הזה הוא איבוד הפרופורציה. לא ידעתי איפה אני גיאוגרפית, אם היו אומרים לי שאני על הירח, זה לא היה נשמע לי מוזר. הרגשתי רחוקה שנות אור מהבית, מהאנשים הקרובים לי, מהמשפחה.

התחושה החזקה ביותר ואולי הקטלנית ביותר במצב של דיכאון הוא העובדה שנראה שהוא פה להשאר. שום סיטואציה לא נראית כאילו יש לה סוף. בתחושה שלי (ואנחנו מדברים על תחושה, לא על ידיעה, ברור שידעתי שזה לא נכון), הטירונות הולכת להיות החיים שלי מעכשיו והלאה. ברור לכם שאדם שמרגיש שהמצב הנוראי הזה שהוא נמצא בו לא עומד להיגמר,  מתחיל לחשוב ברצינות על לסיים את הסבל הזה…כי מי רוצה לחיות ככה?

כשחזרתי הביתה חשבתי שהכל מאחוריי, ואוי כמה טעיתי.

 

המסע שלי למחוזות הדיכאון רק התחיל. אם עד עכשיו הייתה סיבה אמיתית לבכי ולמצב הלא מתפקד שלי (גם אם סיבה בעייתית משהו) – מעכשיו המצב הסובייקטיבי שלי נשאר כמו שהוא, אבל כבר לא הייתה לו סיבה אמיתית. הייתי בבית, עם המשפחה, וההורים הדואגים, ועדיין בוכה כל היום, לא מסוגלת לקום מהמיטה, לא יכולה לעשות כלום.

 

צריך להבין, במצב של דיכאון את עוברת למצב הישרדותי. כל דבר דורש ממך כל כך הרבה אנרגיה, שאת חושבת אלף פעם לפני שאת עושה משהו. לקום להתלבש בבוקר? בשביל מה? טיפוח? את מי זה מעניין עכשיו? למי יש כח להתאפר, לסדר את השיער? להשקיע בבגדים? באופן מוזר זה מזכיר קצת מצב של אדם שנמצא באמת בסכנת חיים, הדברים הקטנים האלו שמרכיבים את החיים הנורמלים הופכים להיות שוליים, וכולך שקועה רק בלנסות לנשום ולפקוח עיניים.

 

אני חושבת שהתיאור הכי נכון למצב הזה הוא תחושה של נפילה. נפילה לבור עמוק ושחור ללא תחתית, ואת מנסה להיאחז בציפורניים בדפנות שלו, במעט השפיות שעוד מנצנצת שם מדי פעם, אבל ממשיכה להחליק למטה. והסביבה שלך לא מבינה מה קורה, מה הבעיה שלך לקום מהמטה ומה הסיפור הגדול לצאת החוצה. כי אם תצאי, תדברי קצת עם אנשים, אולי תצאי קצת מהדיכי הזה.. ואני, ממושמעת שכמותי, עשיתי מה שאמרו, בשארית כוחותיי, המשכתי ללכת לצבא, לקום, בבוקר, לאסוף שיער, ללבוש מדים והכל עם דמעות בעיניים כל הזמן, בלי יכולת לתקשר עם אנשים, כי זה באמת כבר היה יותר מדי.

 

הקריסה הסופית באה כשקצינה ביחידה, שהייתה קצת יותר מבוגרת מהשאר, הבינה שמה שקורה כאן הוא לא סתם חיילת עם בעיות התאקלמות, ובעירנות גדולה העבירה את הטיפול למפקד, שהעביר לקב"ן, ושם איבדתי את זה סופית – בהתקף ההיסטריה בחדר הקב"ן, בו יצא כל מה שניסיתי בכוחות אחרונים להחזיק במשך כמה חודשים יצא החוצה.

 

מכאן החל הליך של טיפול ושיקום, שהעמיד אותי מחדש על הרגליים. כמעט שנה שלמה אחרי, וגם זה רק בעזרת טיפול פסיכולוגי צמוד, ייעוץ פסיכיאטרי, והרבה מאוד כח רצון שלי, לחזור לנורמליות שהשארתי מאחור. סיימתי שירות כמו שצריך, והמשכתי בחיים הרגילים שלי.

 

אבל אתם יודעים מה יש לאדם שעבר דיכאון ואין לכל מי שלא? הידיעה שהוא שם, מחכה מעבר לפינה. אדם "רגיל" יודע שהוא יתמודד עם כל דבר שהחיים יפילו עליו, כי אין ברירה, מתמודדים עם מה שבא. אני יודעת שלנפש שלי יש ברירה. יש לה ברירה "לשבור את הכלים ולא משחקים", והמחשבה שאני יכולה ברגעי משבר ליפול שוב אל התהומות האלו, מפחידה מאוד.

 

מעל לכל התחלה חדשה, כל שינוי, כל משבר,  ומעבר לקשיים הרגילים,  מרחפת הידיעה שאולי שוב אקרוס. חיכיתי לזה כל הזמן –  לדיכאון שיבוא עם סיומה של זוגיות משמעותית, אחרי הלידות, בפיטורין. עד היום, לשמחתי הרבה, זה לא קרה, אבל המודעות שלי לסימנים הראשונים, וזה שיידעתי את הסביבה שלי איך לזהות אותם, עוזרת לי מאוד. היא עוזרת גם לתחושת הביטחון שאפשר יהיה לתפוס את זה בזמן, וגם אולי ליכולת למנוע את הדיכאון מלהרים שוב את ראשו.

 

למשבר הזה יש בבירור השפעה על מי שאני עכשיו, ועל איך שאני מנהלת את חיי, וכנראה שיהיה לו עד היום האחרון, בתקווה שלא יחזור לעולם.

תגובות (0)
הוסף תגובה