אני בשמת ואני מחפשת אהבה

יש לי פרופיל פעיל באתר היכרויות, יצאתי ללא מעט דייטים, ועדיין, בזמן האחרון שמתי לב שבכל מיני מפגשים או שיחות אני מסתירה את העובדה שאני רוצה ומחפשת בן זוג, שנמאס לי להיות לבד. בעבודה, עם חברות וחברים וגם אצל ההורים – אני לא מדברת על המאמצים האדירים שאני עושה בשביל למצוא זוגיות, ולא משתפת בכאבים שכרוכים בכך ובלב שלא מפסיק להיסדק.

 

הסיבה שבגללה אני לא חושפת את זה, היא כי, בפשטות, זה לא קו?ל. בחברה שלנו הזדקקות נתפסת כחולשה, והזדקקות של אישה בת 31 לקשר זוגי? הו, זאת כבר עילה לשלל הערות שנעות מחלוקת ציונים לאופן שבו עליי להביא את עצמי מול גברים, דרך עצות האם לקחת כלבה או לא (זה מאיים!) ועד הסברים בנוגע ל "קדחת הביציות" שלקיתי בה.

 

מתי התחלנו להתבייש ברצון הכל כך מובן, טבעי ואנושי בקשר? מתי הזדקקות לחום, למגע ולאהבה הפכו למילות גנאי? ואיך היום, אמירה כמו "אני רוצה שיאהבו אותי, זה חסר לי כל כך", היא כמעט בלתי מתקבלת על הדעת?

 

 

חמודים! צילום: Shutterstock

 

קחו רגע ותתבוננו בעצמכם: מה מניע אתכם? מה חשוב לכן בחיים? אם התשובה שעניתם היא "קריירה", "הגשמה עצמית" או "התפתחות אישית" – כל הכבוד, גם אתם חלק מהסטטיסטיקה. גם אתם אינדיבידואלים שלמים עם עצמם, עם חיים מלאים שלא זקוקים לאף אחד. גם אתם הפנמתם טוב-טוב את המיתוס הקפיטליסטי, שלפיו כל אחד מאיתנו אדון לעצמו.

 

אני מוקפת באנשים שרודפים אחרי הזנב שלהם; נשים וגברים שמנוכרים לסביבה ולעצמם, שנוהים אחרי איזו הגשמה עצמית שמי יודע אם היא קיימת בכלל. אנשים שמפחדים פחד מוות מאינטימיות ומקימים חומות על חומות על חומות כדי חלילה לא להרגיש משהו, אחוזי בהלה מהאפשרות שיזדקקו למישהו, למישהי. אני רואה את הפחדים שלהם (ושלי) שצועקים "אבל אם ארצה מישהי, מה לעזאזל יישאר ממני?" ו"אני אמשכן את הלב שלי כדי שלא תפגע בי".

 

ולי נמאס לטייח את הצורך שלי באהבה, את ההזדקקות שלי לקשר. הרבה יותר קשה ודורש מאמץ לקפוץ למים ולשים את הלב שלך על גחלים בכל פעם מחדש, מאשר לפזר קלישאות עלובות סטייל כמו "טוב לי עם הלבד שלי". אבל אין לי ברירה: לא טוב לי עם הלבד שלי, אני לא אינדיבידואל רציונלי ששלם עם עצמו ושיט ליברלי מקטין, מרחיק ומנכר בסגנון. אני זקוקה לקשר, כולנו זקוקים וזקוקות לו.
 
רוצים להישאר במגדל השן הזה שבו אינכם כמהים לאף אחד ולא נזקקים לאף אחת? בכיף שלכם. רק קחו בחשבון שהוא כבר מזמן לא מגניב והשהות בו לא הופכת אתכם למיוחדים יותר. להפך – אתם לא מעניינים אותי; אנשים אמיתיים נפגעים ופוגעים, אוהבים ונכווים. פגיעו?ת ונזקקות פי אלף יותר מעניינות מחומות ברלין.

 

די, הגיע הזמן לשחרר את הלב, הוא היה כלוא תקופה ארוכה מדי. הלב שלי מתרחב ומתכווץ, נסדק ומתאחה. נכון, זה מפחיד נורא, אבל אלה כאבי גדילה – ככה גדלים, ככה מתפתחים, ככה חיים.

—————————————————————————————————-

גם לכם יש מישהי אהובה או חשובה שמגיעה לה שנה טובה מיוחדת? מישהי ששינתה לכם את השנה או שמחכה לה שנה נפלאה? כתבו לה ברכת שנה טובה, שלחו לתיבת ההודעות של און לייף בפייסבוק ואולי היא תזכה במתנה חגיגית וליופי של שנה מתנת און לייף וסופר-פארם!

לצפייה בתקנון הקליקו-

http://www.onlife.co.il/node/82348

תגובות (0)
הוסף תגובה