אני הרוסיה: האישה השקופה, הזונה והעצלנית

באתי לדבר על המחאה האישית שלי, הסתבר לי שהיא בכלל פוליטית לפני לא הרבה זמן. באתי לדבר על נשים שקופות בשיח הישראלי, שקופות כי ההנחה היא שהדיכוי שלהן לא קיים. במדינה שמדברת אשכנזים-מזרחים כבר עשרות שנים, המאבק של דוברות הרוסית נדחק החוצה. השקיפות הזאת מאפשרת בין השאר גם דיכוי ועוולות קשים בשוק העבודה. שוק שגם ככה הינו תובעני, שמאפשר מעט מידי לרבות מידי, ובמיוחד לאלה שעוד לא התמקמו על המפה ולא נחשבות לחלק מהישראליות, וגם שעברו כבר מעל ל-20 שנים מאז שקיבלו דרכון ישראלי.

צילום: בני גם זו לטובה

עוד באון לייף:

אז איפה הן, הנשים השקופות האלה? אוכלוסיית דוברות ודוברי הרוסית עדיין מרכיבה בין רבע לחצי מהפריפריות הכי מוזנחות בישראל. בפריפריה כמו בפריפריה – המצב קשה ועני. כבר שנים שאני רואה שאין סיכוי להתערבות ממשלתית ממשית בכך, וחוסר הרצון של בנט להשאיר 200 משכורות חשובות, אשר כל אחת מכלכלת משפחה, לא עוזר לי להבין אחרת. בנקיטת הפעולה הזאת וחוסר ההתעניינות בערים כמו ערד, אשדוד, אשקלון, כרמיאל, הממשלה מבהירה חד משמעית: אין לנו עניין בכם. ומי שהצליחו להשתחל החוצה, ספק במזל וספק בעבודה קשה, עוזבים את הערים האלה ונושאים את ההצלחה שלהם למרכז, איפה שהיא קיימת גם ככה, ומשאירים את הפריפריה רחוק מאחור.

עליה מוצלחת – של זונות ושתיינים

אז מה זה להיות דוברת רוסית בישראל? בעיקר, אני יכולה להגדיר את זה כמיש-מש מעצבן במיוחד של דו פרצופיות: אם את מצליחה, אם היתה לך את האפשרות הזאת והפריבילגיה לצאת מהערים הזנוחות – הרווחת. אבל בוודאי שידענו את זה גם קודם, לא? העליה הכי "מוצלחת" מכולן. אם ההצלחה שלך נמדדת בזה שאת מצליחה, איכשהו, לשרוד בעיזו עיר זנוחה בדרום או בצפון, זה בוודאי משום שהעליה הזאת היא עליה של זונות ושתיינים.

אנחנו יודעות שאישה בשוק העבודה נמצאת בסיכון תמידי להטרדה מינית, אבל תארו לעצמכן מה זה להיות אישה שחלק מהסטראוטיפים עליה הם מיניות מוקצנת על כל ההכללות – זונה, שרמוטה, גנבת בעלים. כשאת מסתובבת במרחב, מספיק שיש לך שם רוסי, יש הנחה שמותר, ואף רצוי, כי זה "בתרבות שלך", להטריד אותך מינית, ואף גרוע מכך.

את רוסיה? אז את עצלנית

עם יד על הלב, הנשים דוברות הרוסית שאתן פוגשות, כמה מהן קיבלו מכן הצטיינות על השפה שלהן? לכמה מהן אמרתן – "את רוסיה? העברית שלך מאוד טובה". או לא קיבלו, כי הן עסוקות בהישרדות יומיומית. כמה מהן נשפטו במוחכן כעצלניות, כלא-ישראליות? נחשו כמה מהן מקבלות ביקורות על החיים שלהן בגטו הרוסי. מצחיק, כי אחרי הכל, היכולת של המדינה לקלוט עולים לתוך כור היתוך לא בדיוק הוכיחה את עצמה.

יתכן ובתחומי עיסוק מסויימים, עוד לא הבינו למה לרוסיות כדאי להתעסק בהם. ההוכחה הכי טובה שיש לי היא העובדה שאני הרוסיה היחידה בחוג למגדר, ואני לא חושבת שהן עוד קלטו את זה, או מה זה אומר. אלה רק מעט חוויות עליהן אני יכולה לספר בזמן הקצר הזה, וזה עוד לפני שהצגתי את עצמי:

אני זויה פושניקוב, עליתי ב-92 לאשקלון, מאז עברתי דירה הרבה יותר פעמים ממה שאני ואתם נוכל לספור יחד, אני בת לואדים ונדז'דה לויטין, אני אימא לשי מיכאל, אני רוסיה, אני חלק מעליה שתעדיף לרעוב מאשר לעשות מחאה, להתנער מהזהות מאשר להצביע על גזענות, להצביע לימין כי לשמאל לא איכפת מאיתנו ואנחנו סולדים מקומוניזם מפאת כיבוש ומחיקה זהותית.

ואני פה כי אני רוצה שינוי מהותי, ואפילו לא מתביישת להגיד: מהפכה.

צפו באלבום ועידת נשים, שכר וקריירה של און לייף ושוות ערך