רותי אסרסאי: הבושה והכעס הציפו אותי

אני בת 32, בת בכורה להורים שעלו לארץ ברגל בתחילת שנות השמונים, אישה, שחקנית, צברית, אתיופית. במהלך עבודתי אני פוגשת בהמון דמויות נשיות, במחזות, ספרים, לחלקן אני מתחברת יותר ולחלקן פחות. לחלקן מתחברות ועל אחרות כועסת, למרות שהן פרי דמיון המחזאי או הסופר.

 

אבל ספר אחד, אשה אמיתית קטנה אחת, בספר "פרח המדבר", גרמו לי לכל כך הרבה תחושות מעורבות, של כעס, אהבה, כאב, הערצה ובעיקר גרם לי לעצור ולשאול שאלות מהותיות, בסיסיות, כמו מי אני באמת, מה אני. להבין שאני לא באמת יודעת את השורשים שלי ואולי אני אפילו בורחת מההיסטוריה המשפחתית שלי. מעל הכל הספר גרם לי להעריך ולהעריץ את המשפחה שלי, את הדרך שלהם, את הנשים החזקות איתן גדלתי, מהן ינקתי, שהיו בעצם הפרחים במדבר שלהן. בעצם קיומן העניקו לי שפע אפשרויות לבחור ולהיות גאה בעצם היותי אישה.

 

ואריס דירי נולדה במדבר וגורלה הוכרע מראש, היא נימולה גיל 12 ונמכרה בנזיד עדשים לאיש בגיל של אביה. היא לחמה והגיעה בדרך לא דרך ללונדון והפכה לדוגמנית על שרודפים אחריה טובי המעצבים. היא לא שכחה את הילדה החבולה, להפך, שנים היא שגרירת האו"ם לזכויות נשים ונגד מילת נשים, היא מובילה עמותה שנקראת "פרח המדבר", ומצילה כך מאות בנות מהמנהג האלים של מילת נשים. אישה אמיצה אחת שהוציאה אותי למסע שלי עם עצמי, ללמוד את ההיסטוריה המשפחתית שלי ומה היו צריכות הנשים לפניי לעבור כדי שאהנה מהפריבילגיות שמוצעות לי.

 

"היותי אישה לא צריכה להיות מכשול עבורי", רותי אסרסאי. צילום: בני גם זו לטובה

 

אותה שנה הייתה מטלטלת עבורי, לא ידעתי מאיפה להתחיל לשאול ואפילו אפילו קצת התביישתי שנזכרתי רק עכשיו. כמובן שהתגליות לא אחרו לבוא והבנתי שהספר גרם לי לא סתם לתחושות חזקות ומעורבות. גיליתי שמילת נשים הייתה נהוגה גם אצלנו, שהמסע לארץ היה ארוך ומפרך ורבים מתו בדרך.

 

כששאלתי את אמא איך לא סיפרת לי, אמרה: "איפה את היית, למה לא שאלת? לא באמת רצית לדעת", והיא צודקת. הבושה והכעס הציפו אותי ומיד אחרי אהבה וגאווה גדולה. היכולת לבחור בגורל בחיים האלה היא עבורי גאווה, מקור להשראה וחוזק.

 

היום אחרי השאלות הבנתי שקודם כל אני מגדירה את עצמי, המשפחה שלי וההיסטוריה שלי הם האישה והשחקנית שאני כיום. אז הנה ההגדרה שלי לעצמי: רותי אסרסאי, אישה, צברית, שחקנית, אדם עם שאיפות. אישה שמבינה שהיא יכולה להשיג הכול. שצבע העור שלי או מוסכמות חברתיות או היותי אישה לא צריכות להיות מכשול עבורי.

 

הודות לאשה שחזרה להגיד לי כמנטרה שוב ושוב – אם את רוצה משהו תעבדי קשה בשבילו ואת תשיגי אותו. עד כמה המשפט הזה חי בעורקיה. את זה אני בטוחה שאמא שלה, סבתא שלי, העבירה לה. רק אני יכולה להחליט איך ייראה העתיד שלי והילדים שלי. רק אני יכולה להיות המגבלה של עצמי – לא אף חברה, מוסכמה או הגדרה, ובטח שלא היותי אישה. יש לי את הכוח לשנות וזה מתחיל בחלקת האלוהים הפרטית שלי.

 

 

לכל הדיווחים והכתבות מוועידת "נשים, שכר וקריירה" של שוות ערך ואון לייף.

 

לכל התמונות מהוועידה – לחצו כאן.

תגובות (0)
הוסף תגובה