בלי טלפון ובלי הצקות: 24 שעות לבד לגמרי בניו יורק

לבד. לגמרי. מסביבי נחילי אדם, מיליוני אנשים בתנועה, אני נעה אתם, מסתחררת, נבלעת, נטמעת בין ערב רב של לאומים וצבעים ומילים בשפות שונות. שוכחת.

את מה ששלי במקום אחר, את מי שאני במקום ההוא.

 

במרחק ארבע שעות נסיעה ממרילנד, המקום בו אני גרה עכשיו, נמצאת ניו יורק. המקום שמוחק אותי וממציא אותי מחדש. מסלול האוטובוס הוא שביל הבריחה. כי בניו יורק אין לי זהות ואני, גם, לא זקוקה לה. אני לא רוצה להיות שייכת לשום דבר, רוצה להיות תלושה ומנוכרת. זה לא לילה בעיר זרה, זאת זרות מוחלטת. כזאת שטומנת בחובה מנעד של אפשרויות, מכלום ושום דבר ועד הכל פתוח.

 

הלבד הוא שמציל אותי. הוא שמאפשר לי את כל הביחד האינטנסיבי, זה שבו אני אמא ואשתו ובת וחברה. ביום הזה שבו אני נוסעת וישנה במלון והולכת להצגות ולתערוכות זאת רק אני, זה רק האני, עוטה שריון שלא מאפשר לאיש לחדור אותו, אני בלי גיל, צעיר לנצח, נטול חרטות, אגואיסטי ומנותק. אני שמוחזק מאחורי סורג ובריח בכל ימות השנה כי אין לו מקום במכלול הגדול. ובניו יורק הוא יוצא לחופשי, משתחרר, האני שלי, בשלמותו, בלי גבולות או מגננות.

 

 

ואני מבקשת מהם לא להתקשר, מהאניים האחרים שלי. וגם לא לשלוח אס אם אס ולא להשאיר הודעות. רק במקרה חירום, רק אם קרה משהו ממש רציני. רק אם אי אפשר בלעדי, אם ממש זקוקים לי. זה לא שאני לא אוהבת אותם או שמחה שהם חלק מחיי אבל יש ימים שאני רוויה, שהנוכחות שלהם בי עולה על גדותיה. שאני מרגישה איך הם תולשים ממני עוד ועוד חלק, מסירים ממני לא רק את העור אלא גם חלק מהקרביים. שהם פולטים מסביבי כל כך הרבה פחמן דו חמצני שכבר לא נשאר לי עם מה לנשום. כן, אני נחנקת מהם לפעמים. אני חייבת אותי, עם עצמי, על כל גווני, אני ואני ואני ואני.

 

 

ויש ששואלים אותי "מה, לבד את נוסעת? לניו יורק?" כאילו שלבד זאת מחלה, שזה עצוב, שלבד זה אומר בדידות. ויש מי שאומרים "וואו, איזה אומץ", כאילו שלהיות ביחד כל הזמן ואחראי ומתחשב ומכיל זה לא הרבה יותר אמיץ. ויש את מי שמציעים להצטרף אלי, כאילו שאני זקוקה למישהו שישדרג לי את הלבד או יקל עלי את תוגתו, שלא מבינים שהביחד הזה יחלל את ניו יורק, יהפוך אותה לשלנו במקום שהיא תהיה שלי. לא תודה, אני מסתדרת, אל תקלקלו לי את הרחובות המוכרים וההצגות והתערוכות, הם נספגים בי ואני לא זקוקה לפילטר נוסף בדמותכם, אין לי עניין בלחלוק חוויות או בסלפי קבוצתי, לא צריכה שישמרו עלי, לא זקוקה להגנה, יש לי שפה, יש מוניות, וכן, יש לי כרטיס אשראי, אני לא פוחדת, לא מפחדת, לא מאוימת מלשבת לבד ולשתוק מול קיר רביעי שהופך לקיר אשראם, להיפך, אני נהנית, ממש לא בא לי שיחה על החיים, לא אתכם, לא עם אף אחד אחר, אני מדברת עם עצמי וזה כל כך מספק ומספיק…

 

עשרים וארבע שעות אני חיה בבועה. בועת המגיע לי. ובבועה הזאת אני מפנטזת שאני המון דברים ושהכל יכול לקרות. בבועה הזאת אין תקרת זכוכית, אין מגבלות, אין מציאות. בבועה הזאת אני בת עשרים, יפה, עשירה, מצליחה, זאת בועה שבה השמיים פתוחים. אני יכולה, פתאום, לפגוש את בנדיקט קמברבץ' והוא יכול להתאהב בי. ואני יכולה להיתקל בוופי גולדברג והיא תשמע על התסריט שלי ונורא תרצה לגלם בו את התפקיד הראשי. או לפתוח בשיחה עם טוד היימס (המנהל האומנותי של תיאטרון הראונדאבאוט) ולקבל ממנו הצעה להשתתף בפרויקט פיתוח המחזות שלהם. הכל אפשרי בלבד הזה.

 

עשרים וארבע שעות שלי שמסתיימות באיסוף מתחנת האוטובוס במרילנד ובמשפט "אמא, איך היה לך? נהנית?" כן, נהניתי. נורא נהניתי. בזכות היממה הזאת אני יכולה לשמוע את המילה "אמא" בקלות. עד הפעם הבאה.

תגובות (0)
הוסף תגובה