אל תדברו אליי בלשון זכר

שיעור פילאטיס, שלוש נשים משתתפות, המדריך (המקסים באופן כללי, יש לומר) משגר את ההוראות להשגת גוף חזק ובריא: "עכשיו מרימים את רגל ימין, ועכשיו צד שני, מרימים את רגל שמאל".  בכל פעם שזה נאמר, משהו בי מתכווץ, גם השרירים, וגם השאלה התהומית שאני שואלת את עצמי בכל פעם שאני נתקלת בסיטואציה הזו – "להעיר או לא להעיר?".

עוד באון לייף:

בימיי הסטודנטיאליים כשהעברתי סדנאות של מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב בתיכונים, בחרה שותפתי להעברת הסדנה, ליאור גל כהן, להקריא איזה שהוא טקסט שצוידנו בו בלשון נקבה במכוון. אחד התלמידים קבל על הבחירה בלשון נקבה, זה ממש הפריע לו. "יש פה בנים" הוא אמר, למה את מקריאה בלשון נקבה? "אבל יש פה גם בנות, ובחרתי להקריא בלשון נקבה, למה זה בסדר להתעלם מהן?", השיבה גל כהן. "אבל ככה נהוג, וככה אנחנו רגילים" הוא הטיח. הוויכוח נמשך ונמשך עד שגל כהן הציבה עובדה שככה זה והוא יצטרך להתגבר על הסבל שלו כמו שבנות נאלצות לעשות כל הזמן כשמדברים אליהן בלשון זכר. זכור לי עד כמה הייתי מופתעת ונדהמת מההזדהות שלי עם טיעוני התלמיד. הסיטואציה אליה נקלע כל כך הפריעה לו. הוא זז בכיסאו בחוסר נוחות, הצהיר שהוא סובל והשתמש בזה כטיעון כדי לשכנע את גל כהן לחזור לצורת הדיבור הראויה והמקובלת.

הסיטואציה הזו גרמה לי להבין שני דברים – עד כמה הדיבור בלשון זכר, וההסכמה שזהו הדיבור הראוי מושרשת בי, וכמה זה מציק כשמדברים אליך בלשון זכר. רק אחרי שנים, הרבה בזכות מרב מיכאלי, העזתי לאמץ לעצמי דיבור בלשון נקבה ולהעז לחנך את ילדותי לומר "איך עושות את זה?" "יאללה הולכות", להתמוגג כשהן מתקנות את מי שמדבר/ת אליהן כאילו הן חבורת בנים, ולהחליף מבטים מרוצים עם אחותי כאשר אנחנו נשאלות במסעדה "מה אוכלות?"

 

בית ספר לפמיניסטיות מתחילות

לטל גרנות חשוב לדבר עם הילדות בלשון נקבה, צפי סער בחרה ללמוד מגדר כדי לקבל כלים לגדל את הבת שלה ורותם אלישע בת ה-17 הקימה עמוד בפייסבוק כדי להילחם באפלייה בבית הספר. קבלו את הדור הבא של ילדות ונערות שרואות עצמן שוות לבני המין השני ורוצות להפוך את העולם למקום יותר שוויוני, לא פחות מזה

לכתבה המלאה

 

רבות וארוכות נאמר על מרב מיכאלי והתעקשותה לדבר בלשון נקבה במקרים שהאקדמיה קבעה שיש לדבר בלשון זכר (לדוגמה אולם מלא בנשים וגבר אחד) או במקרים בהם פשוט התרגלנו לתפיסה שהכלל הוא זכרי (ע"ע תחילת דבריי): לאחר הבחירות כינה דן מרגלית את ההתעקשות הזו כ"לשון מגוחכת" (כי הרי זה בכלל לא מגוחך לומר "בשליש הראשון אתה מקיא מלא", כשאתה מניק, כשאתה יולד  וכדומה, ומדובר בציטוטים אמתיים). יוסי ורטר, עיתונאי הארץ, קבע כי מיכאלי "בטוח תצטרך להיגמל במהרה מהנוהג המטופש והילדותי לדבר בשפת נקבה". תחזיתו של ורטר הייתה שאם לא תעשה כן, תיהפך לבדיחה של הכנסת ה- 19 (באוגוסט 2013 דורגה במקום הראשון מבין הח"כ/יות החדשים/ות ובמקום הרביעי בדירוג הכללי במדד החברתי של הכנסת, כנראה שהבדיחה לא הייתה מוצלחת כל כך כפי שחזה ורטר).

מי שבוחר להתעלם מהמשנה הסדורה ו"האמירה הסאטירית המתריסה" כפי שכינה אותה אהוד אשרי, של מיכאלי, רואה בכך (עוד) התעקשות פמיניסטית מתישה ותו לא. בלי מחקר סטטיסטי אני חושבת שאני יכולה לומר די בוודאות שזה הרוב. כשאני מתנסחת בלשון נקבה באופן שאינו מקובל ליד אנשים שקרובים אלי, מודעים לדעותיי ולקונטקסט ושחלקם אפילו די אוהבים אותי ,אני זוכה לתגובות של מיאוס, אז מה יקרה אם אעיר למורה לפילאטיס? רוב הסיכויים שאם אעיר לו (בנעימות או בהתרסה) אתויג על ידו (והגיוני שגם על ידי שאר המשתתפות) כנודניקית, מתנשאת, וכבדה. ברמה האישית, לא ממש אכפת לי אבל ברור לי (בתור למודת סבל) שכל בקשה אחרת שאבקש תצבע בצבעים האלה, וכבר דמיינתי את גלגולי העיניים שאזכה להם. הרי א/נשים באופן כללי (ובראשם אני) לא אוהבים שמעירים להם ומתקנים אותם. ובטח לא שמפילים עליהם תפיסת עולם כמו הקשר בין השפה הסקסיסטית  (גם במבנה הלשוני שלה מלכתחילה ובטח באופן בו נעשה בה שימוש) למקומן הנמוך של נשים בארץ במדרג החברתי. אז אם לא זה, אז מה כן?

כששאל אותנו המדריך "למה אתם עגמומיים?" חשבתי לעצמי שנפלה לידי הזדמנות פז להעיר בלי להצטייר כפמיניסטית נרגנת, הרי במקרה הזה, מדובר בטעות בעברית שממוקמת ברובד הראשוני של דיבור עברית תקני, ונשמעת צורמת יותר. לא מדובר במתן הערות כלליות (מגלגלים את הראש, מותחים את השריר וכו') אלא פה הוא שאל אותנו שאלה ישירה. עניתי בחיוך של מוצאת שלל רב "אנחנו עגמומיות כי אנחנו עייפות מהשבוע שנגמר ועוד עושות פילאטיס". המדריך תיקן את עצמו, ואני שכנעתי את עצמי שעכשיו הוא ישים לב ואוכל להמשיך לסבול בשקט רק מהפילאטיס, ולא מהעובדה שפונים אלי בלשון זכר. שניה אחר כך הוא זרק לחלל האוויר "עכשיו אתם מחזיקים בכדור"  ואני המשכתי בחיזוק הגוף ובהלקאה העצמית. בעיקרון עד לרגע זה.