סופשבוע מתקרב: מי נחה מי?!

 

כשאת אמא, כך אני מסבירה לחברים שלי, החיים שלך כבר לא רק שלך. ואת אף פעם לא יודעת איך היום יתחיל ואיך הוא יגמר. כל יום הוא משימת הישרדות חדשה וברוך השם שברא אותנו הנשים מולטי טאסקיות שמסוגלות  לעשות כמה דברים במקביל. ותודה גם לסטיב ג'ובס בורא פרי האייפון שעוזר בזה לא מעט.

 

זה שהילדות קמו ב 6:30 לא בהכרח אומר שנהיה בגן סוף סוף בזמן ב 7:30. כי מי יודע אם היום היא תסכים לנעול נעליים או תתרוצץ בבית 15 דקות בסירוב עקשני? ומי יודע אם אחרי שאסיים להלביש את שתיהן פתאום יפרוץ לו קקי החמוד ויפתיע את כולנו? ונגיד שכבר הגענו לגן, מי מבטיח לי שלא אקבל טלפון בצהריים לאסוף אחת מהן כי היא בוכה מכאבי גדילת שיניים? בקיצור. רציתי חיים מלאי הפתעות? קיבלתי.

 

וכשמגיעה השבת.. אוח השבת הברוכה.. זה לא זמן לנוח! זה זמן לעבוד כפליים. כי הבנות הולכות להיות בבית כל היום, וכל כולי נתונה להן. מהבוקר ועד שילכו לישון. אני אנוח כשהן ינוחו. יאכל, במקרה הטוב, כשהן יאכלו, ומישהו גם צריך לסדר את הבלאגן אחרי ונחשו מי זאת תהיה. וכשילכו בערב לישון, לא אשב לראות "ארץ נהדרת" אלא אקפץ בשמחה למיטה ואנצל כל דקת שינה אפשרית שניתנה לי מהבורא. כשבאים אלינו אורחים אני כולי שמחה כי אז אני יכולה לעשות עוד משהו בבית ומישהו אחר משגיח במקומי. אבל האורחים, לרוב, נהנים ממנוחת שבת ויבואו כשיקומו מהשנ"צ הקדוש שלהם. אם יתחשק להם לקום מהשמיכה.

 

עד כאן תלונותיי להיום. חמסה חמסה. עם כל הקושי, מדובר בשתי דביבוניות חמודות שמרנינות לי את הבקרים. וככל שעובר הזמן, אני לומדת איך לארגן את שתיהן יחד, אם זה לגן, ואם זה ליציאה מהבית ונסיעה באוטו (מה שפעם נראה לי בלתי אפשרי). גם בערב, צריך לקלח את שתיהן ולהרדים את שתיהן, משימה לא פשוטה בכלל, אבל הנה. אני עומדת בזה בגבורה כבר שנה, מאז שהקטנה הצטרפה לחיינו. 

 

 

למדתי בעיקר לתת להן חופש. לא יקרה כלום אם הקטנה תזחל בסלון ולא תשב כמו סינית ממושמעת על מזרן הפעילות עם צעצוע פלסטיק טפשי. היא סקרנית. היא רוצה לבדוק מה יש לסלון להציע. שתסתובב. אני מקפידה שלא יהיה שום דבר בבית ובפרט ברצפה שעלול להוות סכנה ויכולה להיות שקטה שהיא מטיילת בזמן שאני מקלחת את הגדולה ומלבישה אותה. בדרך כלל הסקרנות מובילה אותה לזחול עד לאמבטיה ולהצטרף אליה.

 

גם כששתיהן משחקות. זה נחמד ומסתבר גם מומלץ לתת להן עצמאות ולא לשבת להן על הראש עם שירים ודיקלומים. קצת זמן איכות שלהן לבד, להתנסות, לחקור, להפוך לי את הבית. העיקר שאני משגיחה.

 

כששתיהן רעבות, אז נכון שאני יכולה להיות תמנון רב זרועות ולהאכיל בכפית אחת מימין ואחת משמאל, אבל אני מוכנה לשלם את המחיר של שאריות אוכל על הרצפה שאצטרך לנקות אחר כך, ושהגדולה תאכל לבד בכוחות עצמה. אומרים שזה אפילו חינוכי. 

 

 

 

לעיתים אני גם מספיקה לחוש תחושת רעב, לרוב הגוף שלי כבר מורגל לחכות יפה כי יש לי דברים אחרים לעשות ובינתיים ברוך ממציא דגני הבוקר.

 

לאנשים רגילים הוא מהווה ארוחת בוקר, בשבילי זה נשנוש לכל שעה. אני ממלאת לי קערה יפה של פיטנס פירות/ שוקולד טעים, ככה בלי חלב, ואוכלת אותו כמו פיצוחים. הגדולה (בת שנה ו-10 חודשים) מאד אוהבת את אלה עם ציפוי השוקולד אז אני בוררת אותם ונותנת לה ומרגישה אמא סופר-על שמצליחה לתת לה שוקולד שהוא גם מזין.

 

אחרי כל זה ואחרי שגם אני הספקתי בסוף לאכול משהו,איך מרדימים במקביל שתי תינוקות? נותנים תשומת לב מלאה לקטנה עד שהיא נרדמת ואחר כך לגדולה שגם ככה נרדמת קצת יותר מאוחר ובינתיים משחקת. אם קורה לשמחתי שהן הולכות לישון באותה שעה, המיטות שלהן צמודות ואני מלטפת את שתיהן. יש מקרים שאני מפנה את שאלתי לטלויזיה שמצילה את חיי לעתים קרובות, כשאני צריכה לעשות משהו בבית (לבשל, לקפל, לנקות את שאריות האוכל מהסיבוב הקודם) אז יובל המבולבל ודוד חיים הם חברים טובים מאד שיזכו לחיים ארוכים מלאי שלווה. אמן!

 

בסוף כל יום כזה נותנת לעצמי טפיחה על השכם שהנה עבר עוד יום בהצלחה. סה"כ נהניתי.

 

תגובות (0)
הוסף תגובה