היום בו א' הפכה לאורלי

חשיפתה של ד"ר אורלי אינס מעוררת השראה: אישה מוותרת על משענת הקנה הרצוץ של אות נעדרת פנים, שם וקול, על מנת לצאת לקרב כפול: על שמה הטוב וכבודה כאישה, ונגד מי שפגעו בה. המעשה של אינס ביום ה' מבטא את המיטב שבאומץ נשי, זה שמדוכא בשיטתיות על ידי דוקטרינה הגורסת שהחשיפה היא "אונס שני".

 

לכאורה, יש ממש בטענה הזו: מדובר בחברה שלמה המתגייסת לטובת הפוגע, כולל אמצעי התקשורת המשמשים בידיו אמצעי לריסוק שמה הטוב של המתלוננת, ועושים זאת בחפץ לב ובשמחה רבה. רק שמזה זמן רב, ודרך שורה של ממשקים עם המרכזים למניעת תקיפה מינית במקרים מתוקשרים יותר ומתוקשרים פחות, שהגיעו לפתחי בשנים האחרונות, הבנתי שיש בעיה : למרכזים לנפגעות תקיפה מינית יש דוקטרינה ברורה הגורסת שכל חשיפה או תלונה היא אונס שני. גם במקרה זה, שמעתי ולא בהפתעה, את אחת מנציגות המרכזים מספרת ברדיו שפרסו כמיטב יכולתן בפני אינס את כל המחירים הכבדים מאוד שהיא תאלץ לשלם אם תיחשף, ואת כל הדברים הרעים שיקרו לה, וניסו להניא אותה מחשיפה.

 

אבל היא, מה לעשות, התעקשה. כבר שמעתי בעבר, בקריאתי למתלוננות על יצחק לאור להתלונן כמו גם במאבק להפללת לקוחות הזנות, מאחת – אינה – מנציגות המרכזים, את האמירה הפומפוזית: "חצית את כל הקווים האדומים של תנועתנו". כששאלתי מהם הקווים האדומים (לאחר דילוג אלגנטי על הגיחוך שבמושג "תנועתנו"), ענתה: "לשאול נפגעת תקיפה מינית על התקיפה שעברה".

המרכזים למניעת תקיפה מינית לא מעודדות נשים להתלונן

אני רואה מצווה גדולה בחציית הקו האדום הזה וקוראת לכל נפגעת להתלונן ולכל נפגעת להיחשף.

 

חשוב לי לציין, שהמרכזים עושים עבודת קודש בפריסה המרשימה והעמוקה שלהן, וביכולת הנפלאה שפיתחו להיות קו הצלה זמין למצוקתן הראשונית של הנפגעות. הקו החם ומארג הסיוע הניתן לנפגעת כשהיא מחליטה לפנות, אין להם תחליף והן אחד המעשים החשובים ביותר של הפמיניזם הרדיקלי בעולם בכלל ובישראל בפרט.

 

המרכזים נותנים מענה מסוג שאף אחד אחר לא מסוגל לתת. הן גם צודקות ביצירת המוכנות, כלומר לתת לנפגעת כלים לאזור כוחות וליצור מוכנות להתמודדות בשלב ובזמן שמתאימים לה. לצד עבודתן הנפלאה, המרכזים – שככל תחום התמחות מסוג זה מנוהלת ע"י לא מעט נפגעות תקיפה מינית – מנוהלים עמוק מתוך עמדת הקורבן וככל שהעניין בהשפעתן, הן (ולא מתוך כוונה עמוקה אלא מתוך טעות בקונספציה המבוססת על היעדר ראייה אסטרטגית חברתית כוללת, לטעמי) לא תאפשרנה להן לצאת משם.

 

זו גישה שחייבת להישתנות כדי שהנפגעת הבאה, תפגוש מאבק בריא וישיר יותר באותה דוקטרינת דריסת הקורבן שפגשה אינס במדיה. לא ניתן להחזיק את המקל הזה משני קצותיו: לרצות למגר תופעות כאלו – מפגיעה מינית בנשים כברירת מחדל חברתית, ועד להאשמת הקורבן מחד ולמנוע מנפגעות לפעול נגדן מאידך. כשהן מלוות נפגעת למשטרה – הן שבויות באתה סטיגמה של השוטר שמולן, זו האומרת שהנפגעת היא קורבן.

 

לכאורה, הן לא מונעות מנפגעות לצאת לאור. הן רק מסבירות להן שוב ושוב כמה רע יהיה להן אם תתלוננה, או אם תחשפנה, באופן קצת מובהק מדי, שכבר שמעתי מכמה מתלוננות שנתן להן את התחושה של "מאלצים אותי לשתוק".

הנפגעות שלא נחשפות – משלמות מחיר

ומה קורה עכשיו לנפגעות, שאינן נחשפות? עכשיו טוב להן? ומה קורה לנפגעת שלא נחשפה או התלוננה ברבות השנים, כשהיא רואה למשל את מי שפגע בה עושה חיל ואף פוגע בנשים נוספות? ומה עם השליחות החברתית שלה? והיכולת שלה לשנות את המציאות, שלה, של אחרות, אולי של ילדיה?

 

הדרך הזו, של התייחסות לנפגעות תקיפה מינית כאילו הן תישברנה – מנציחה את שבירותן והופכת אותה לכרונית. תחנת העזרה הראשונה המצוינת הזו של המרכזים משאירה בתוכה את הנפגעות לנצח, במצב סטטי: חסרות אונים מול מה שעשתה להן החברה הפטריארכלית שהן חיות בה. זהו סרט נע ליצירת zombi-women, כאלו שחייהן ינועו מעתה בעיקר סביב הפגיעה ולא סביב השינוי והמציאות הנשאפת.

 

תקיפה מינית של נשים היא כלי משטור כוחני של חברה גברית, המנסה לשמור על מיקומה בצמרת. זהו כלי אלים לרמיסת הרצון, הזהות והאישיות של נשים – הן של הנתקפת והן בבחינת למען יראו וייראו. זהו גם אחד משני הכלים הרווחים ביותר לשימור הגמוניה גברית פטריארכלית – השני הוא ביזור והדרה.

 

המרחב בו צריך וחשוב להיאבק בכלים הללו – הוא המרחב הציבורי. במרחב הזה קיימת משטרה, קיימים בתי משפט, קיימת תקשורת. הגברים יודעים את זה היטב וניגשים מיד לאחר ביצוע הפשע לאותם ערוצים, כדי להניח בהם דריסת רגל ראשונה ולהמשיך מהכלי הראשון לכלים הבאים.

 

את הביזור מייצרים בעזרת שיתוף פעולה של נשים, שלא שמות בדרך כלל לב שדעתן ה"עצמאית" נגד המתלוננת היא שיטה, בבחינת האישי הוא הפוליטי, והן לא בעלות עמדה עצמאית אלא קורבנות השיטה. כתבתי על כך בזמנו כשגיניתי את החברות של רמון.

 

את ההדרה מייצרים על ידי פגיעה באמינות המתלוננת ותיוגה – בדרך כלל במונחים מחפיצים למהדרין (זונה, למשל), ויצירת שכפול רב לאמירות הללו עד שהן מקבלות מראית עין של אמת. בדרך כלל אין את דמותה של המתלוננת שתוכל למגר, למוסס או לבטל את הרושם שיצרו התוקפים. ובתוך המשחק האכזרי הזה, באה גישת המרכזים ואומרת לנשים – אל תיכנסו למשחק. תחשובנה קודם כל על עצמכן. זה קשה מדי. זה דורסני מדי. כלומר – מאפשרות למשחק להתנהל מבלי שאף אחת מאיתנו תשבש אותו, מתמקדות בקושי ובמחיר במקום באתגר ובתמורה.

 

במידה רבה ושלא מתוך כוונה לעשות כך – הגישה הזו מנציחה את המשחק ומחזקת אותו. היא חלק ממנגנון הביזור וההדרה. והמתלוננת? הולכת הביתה בתחושה שרדנית כוזבת שניטעה בה, לפיה היא "מצילה" את עצמה מ"אונס נוסף" ושכל זה גדול עליה: הפגיעה, הפוגע, החברה סביבו.

חובתה של כל אישה כלפי הנשים האחרות – חשיפה

אורלי אינס הוכיחה אמש שזה לא, ושאפשר גם אחרת.

 

אני קוראת לכן לכל נפגעת תקיפה מינית לפעול באופן המתאים לסיפור שלה: בחשיפה אישית, באמצעות החוק או בחשיפה ציבורית (גם של הפוגע). חשיפה, חשיפה, חשיפה.

 

זוהי החובה האישית ושליחותה של כל אשה כלפי עצמה וכלפי נשים אחרות: לשנות את השיטה הפועלת נגדנו, לחשוף את הפוגעים, לשנות את אוטומט האשמת הקורבן, ליצור סנקציה חברתית כבדה יותר נגד תוקפים. לא יחול שינוי בהתייחסות המשטרה, החברה, התקשורת, עורכי הדין, הפרקליטות והשופטים לנפגעות תקיפה מינית, אלא אם תהיינה יותר נשים שתיחשפנה.

 

אנו מצויות בתקופה "פוסט-מודרניסטית", הכוללת סוג של פוסט פמיניזם המציב לכאורה את הנפגעת לבדה במוקד ההתייחסות. יש מחיר ותמורה לתודעה הכוזבת הזו: היא עושה אמנם רק מה שהיא רוצה (היינו – לא נחשפת), אבל גם עלולה לשמש מטרה קלה הן להלקאה עצמית והן לריקושטים מהסביבה, לשארית חייה, ולתרום בעקיפין להנצחת המצב האישי והפוליטי כאחת.

 

הקריאה שלי לנפגעות: תעשי את מה שאת צריכה לעשות על מנת לחזק את עצמך – וצאי אל האור!!

 

 

לבלוג של חנה בית הלחמי