לא מתביישת להיות בובת פלסטיק

שלום לכם, חבר המושבעים המביטים בי בעיניים צרות כשאני פוסעת ברחוב בנעלי עקב. אני תמוז, בת 26 קייצים וחורף אחד, גרה במרכז הטראש התל אביבי, ואני עומדת בפניכם היום כי צלחתי יותר מדי פעמים את רשימת הקריטריונים הבוחנת שלכם, וכוניתי לא פעם בובת פלסטיק.

לפני ואחרי. אל תרשיעו אותי בבגידה בבנות מיני 

 

אתם לא מחליטים עלי,אני בוחרת במה שטוב לי

ומה עם לא בא לי דירת שיכונים עם שני חדרים קטנים? לא בא לי לגדל ילדים בצפיפות ומחסור. בא לי לגדל בנחת, ברווחה, בשמחה ובלי מועקה להמשך הכתבה

 

רגע לפני שתרשיעו אותי בבגידה בבנות מיני ושיתוף פעולה עם האויב הידוע לשמצה – אידיאל היופי של המאה העשרים ואחת, אפתח בגילוי נאות. כמו שלא כל חתיכת פלסטיק במפעל משמשת לייצור בובות, גם אני, שבגיל 18 שקלתי  פי אחת וחצי ממשקלי העכשווי (בחישוב מהיר 90 קילוגרמים של חוסר ביטחון), דווקא עוצבתי על פס היצור של כדורי הפלסטיק המתנפחים שמשפחות לוקחות איתן ליום כיף בבריכה וזונחות שם בסופו להתרוקן מאוויר לאט. עם זאת, הבנתי בשלב מסוים שכולנו קורצנו מאותו החומר, ואם חומר אפשר לעצב מחדש, אז גם כדורים, בובות ובני אדם.

אז הריאות ספגו את אדי הקרטין כדי שהתלתלים יתיישרו ויבריקו, בלוטות הטעם נזכרות בערגה פעם בשבוע בטעמן הממכר של פחמימות, עדשות המגע פולשות לעיניים טרוטות מדי בוקר כדי לוותר על תדמית הילדה הטובה ואת הטרנינג המנחם מחליפות חצאיות קצרות בכל עונות השנה עד להודעה חדשה. אבל השינוי האמתי שמחלק את חיי לפני ואחרי בצורה כזו דרסטית (שמקשה עלי להיזכר בעבר בגוף ראשון) נעשה תחת סכין המנתחים.

בבוקר הניתוח לא התעוררתי, פשוט כי לא הלכתי לישון בלילה שלפניו. הסעודה האחרונה הורכבה מצ'יפס ופוטטו במקדונלדס, עם הרכב מנצח של חברים שבאו להיפרד מהפנים שלי ולהתפלל לאלוהי כל העדות שלא אהפוך לגיבורה טראגית של אחד הסיפורים האלו – על בנות עם נחירי וולדמורט או פטמה עם נמק שנשרה במקלחת. בכל אותו הלילה רעדתי מפחד מתחת לשמיכה, והעברתי את הזמן בקריאת תביעות נגד הרופא שהתעתד לחתוך אותי תוך שעות ספורות.

בדקות האחרונות לפני שנכנסתי לחדר הניתוח פחדתי כמו שלא פחדתי מעולם. הרופא בדיוק יצא מהחדר אחרי ששרטט עליי בעט את אותי החדשה, והורה לי לחכות לאח שילווה אותי. הלב כאב מרוב פעימות. הבטן התהפכה. רציתי להקיא, לעצור את הזמן, ולהעלם. לא משנה באיזה סדר. האח קרא לי ללכת איתו לחדר הניתוח. הלא נודע שהרגשתי שבו טמונה האפשרות לעתיד שרציתי עמד מולי, והכריחו אותי לקום ולצעוד אליו בעצמי, לבחור בו מחדש עם כל צעד. אימא אמרה שזה בסדר להתחרט, גם עכשיו, כשכולי סטרילית וארוזה בכפפה לכל איבר בגוף. בתגובה, ובפעם הראשונה בחיי, הרמתי את שמלת בית החולים והראיתי לה את החזה שלי.

משטח הנירוסטה היה קפוא בדיוק כמו החדר עצמו, וקטן מהגוף המגושם שהיה לי אז. הרבה אנשי צוות התעסקו במכונות שצפצפו בקול. שכבתי בתחתונים במה שנראה ונשמע כמו חללית, והסתרתי עם הידיים את החזה בפעם האחרונה בחיי. עצמתי עיניים, ובדמיון בכלל נחטפתי על ידי חייזרים. כשהרופא המרדים חייך וביקש ממני לספור איתו עד עשר, לכדתי את עיניו התכולות והשלוות, וספרתי.

אחת, הנשיקה הראשונה שלי, בגיל תשע, עם הזר שחיכה לי בחדר מדרגות, דיבר אליי באנגלית, טרף לי את החזה במבט ומשך אותי אליו בכוח.

שתיים, לאסוף את השיער רק לקוקו נמוך עם שוונצים שיפלו על הפנים ויסתירו אותן, שלא יראו את האף בפרופיל.

שלוש, סול מגלה לי ששנים הלכתי עם מכנסיים ארוכות ללא סיבה, הברכיים שלי לא מלאות בצקות, ככה ברכיים נראות, לכולם יש שם שומן.

ארבע, עשרים קילו פחות והחזה רק נפל איתם. חזיות בהון תועפות יסתירו הכל ולא אוריד אותן לעולם.

נרדמתי לפני הספרה חמש, והתעוררתי חמש שעות אחר כך.

כשהורידו לי את החבישות מהאף והחזה, מה שהרגיש כמו מצעד אגרופים לפנים, שכבתי על מיטת טיפולים. התחבושת הגדולה הוסרה מבית החזה, ואיתה כל בושה ששמרתי לי בלב בקופסא. מאותו הרגע משהו נפתח בי והגוף שלי חדל מלהיות סיבה למבוכה.צלוליטיס, סימני מתיחה ומשקל עודף הפסיקו להטריד אותי באותו הרגע שבו הרגשתי שאין לי מה להסתיר ודווקא יש במה להתגאות. כשהתחבושת השנייה הוסרה כולם הגיבו בקול. הבנתי שבלילת הצלילים מורכבת מקריאות התפעלות, אבל הלב, שפעם בשקט יחסי בשבוע ההחלמה בבית, שוב דהר קדימה ופעם כמעט בצעקות. מישהי הושיטה לי מראה, הישרתי אליה מבט, והפה שלי נפער בתדהמה – לא זיהיתי את הפנים האדומות שהביטו בי בחזרה. פני בובה נפוחות וקורנות מאושר, הפנים שלי.

בעוד פחות מחודש אני חוגגת שלוש שנים לחמש השעות שביליתי בחדר הניתוח – ללידה שלי מחדש. ממרום שלוש השנים הללו, אותן העברתי ברכישת הקבלה, האהבה והביטחון העצמי שמעולם לא הצלחתי לגבש לפניהן. אני יכולה להעיד שזו הייתה המתנה הגדולה ביותר שיכולתי להעניק לעצמי. השינוי שנתן לי את הדחיפה שהייתי צריכה כדי לדעת שאני יכולה להשתנות, לצמוח ולפרוח לאן שרק ארצה.

חבר מושבעים יקר, תדעו שבפעם הבאה שתגלגלו לעברי עיניים כשאגמע את הרחוב בנעלי עקב, אישיר אליכם מבט גאה ואמשיך ללכת, כי אני לא מוכנה לעמוד למשפט יותר.

אני תמוז, בת 26 קיצים וחורף אחד, טבעונית שנמנעת מפחמימות ואוכל מעובד (טוב נו, משתדלת), מנסה להכריח את עצמי להתעמל כל יום בבוקר, מתלבשת לכל יציאה למכולת כאילו גילדת האקסים שלי אורבת מעבר לכל לפינה, יודעת להתאפר בשתי דקות ורגל אחת באוויר כשמעירים אותי משינה (ותודה לאל על), מתנשאת לגובה 1.74 ועדיין מסרבת לנעול נעליים שטוחות, ממש לא מתכוונת להתנצל על התהליך הפנימי והחיצוני שעברתי לכל מי שאבודה בתוך עצמה. אתם יכולים לשפוט אותי, אבל לא אכפת לי – הם באמת ובתמים מסבים לי אושר.

המתנה הגדולה ביותר שיכולתי להעניק לעצמי