ישראל מלאה באנשים חרוצים שלא גומרים את החודש

המצב החברתי כלכלי במדינת ישראל מעולם לא היה רע יותר, והוא יכול ללמד על כל החוליים שקיימים פה; גזענות כלפי ערבים, קבוצות מיעוט בחברה הישראלית וסתם זוגות צעירים ומי שהיה פעם מעמד הביניים והפך לעני יותר.

 

עוד באון לייף:

 

בואו ניקח את עצמי כדוגמה – אני מרוויחה שכר למעלה מסביר ואין מצב שאני יכולה באיזו שהיא דרך לקנות לילדיי דירה או לעזור להם בכל דרך אחרת. כשאני הייתי בגיל של ילדיי, ההורים שלי שלא הרוויחו כמוני הצליחו לקנות לי דירה, ובזכותם יש לי היום דירה. בחברה שבה קניית דירה מעניקה תחושת ביטחון (בניגוד למקומות אחרים בעולם), חוסר היכולת לעזור לילדיך מחניק בנשמה. אני צריכה לכלכל את צעדיי בצורה זהירה כדי לגמור את החודש. וכפי שציינתי, אני נמצאת במקום טוב באמצע. אני לא אמורה להתנהל ככה, קל וחומר כשאני צריכה לעזור לילדים שלי. אני מקישה מעצמי על הסביבה שלי; מה עושה אדם שמרוויח משכורת ממוצעת במשק? איך מתקיימים אנשים שלא חיים במרכז הארץ?, איך מתקיימים אנשים שסובלים מנכות? איך מתקיימים ערביים ישראלים לאור הנתונים שהתפרסמו על המשכורת הממוצעת במגזר הערבי? איך אנשים ממשיכים להתקיים כאן?

 

כותרות העיתונים שמתפרסמות חדשות לבקרים דוגמת "אני צריך לגנוב כדי שלילד שלי יהיה מעיל" הן בלתי נתפסות. כותרות שמספרות על מאות אלפי ילדים רעבים גורמות לי לתהות אילו מבוגרים הם יהיו, איזה מן עתיד יש למדינת ישראל כשהילדים שגדלים בה מסתובבים רעבים ושההורים שלהם לא יכולים לתת להם אוכל והשכלה.

 

נוצרו פה פערים איומים שמביאים אותנו בבטחה למעמד של מדינת עולם שלישי. שכבה צרה של אנשים עשירים כקורח (ואני יודעת על מה אני מדברת, כי צילמתי אותם באופן צמוד שלוש שנים) לבין שכבה שקרו לה פעם "מעמד הביניים".

 

הייתי לא מזמן בקונגו, שם קיימת קבוצה קטנה של אנשים שנחשבים לעשירי העולם כי הם חיים מהנפט המקומי, וכל השאר הם אנשים מאד מאד עניים. אנחנו עוד לא שם, אבל כמה רחוק היום עד שנגיע לשם? בגלל העבודה והצילומים, אני מסתובבת ופוגשת אנשים ורואה את תמונת המצב שנראית יותר ויותר עגומה. כמו למשל זוג עם שלושה ילדים ששניהם משתכרים יחד כעשרת אלפים ש"ח וברור שאין מצב שהם יכולים לגמור את החודש או אנשים שנמנעים מלהביא ילדים כי אין להם כסף. אלה דברים שקורים כאן יותר ויותר.

 

אני חוזרת מביקור אצל הבן שלי שמסיים תואר שני במשפטים בלוס אנג'לס ומשפחתו. כשאני מסתכלת על העתיד שלו ועל האופן בו הוא מתנהל כלכלית ברור לי שאצל החברים שלו שחיים בארץ  זה נראה אחרת לגמרי וזה עצוב וחבל כי מדובר ב"מיטב הנוער". הייתי שם שבועיים וגיליתי כמה הכול יותר זול. הם מרוויחים יותר כסף מאתנו והכל יותר זול – האוכל, חשמל, שכר דירה, דלק. בטח יגידו, 'טוב, זו אמריקה', אז אוקי, לא ניקח את אמריקה כדוגמה, אבל אין מקום בעולם המערבי, שזה העולם אליו אנו שואפים להשתייך, שהתיאור הזה לא מתאים לו. אנחנו מדינה שמוליכה לאבדון את צעיריה. אני ממש מתביישת להגיד, אבל אני כל כך שמחה שהבן שלי חי בארה"ב. אני לא שמחה שאני חוצה אוקיינוסים כדי לראות אותו ומנהלת קשר סקייפ עם נכדתי, אבל לפחות יש לו עתיד. הוא איש חרוץ שעובד קשה ויש שכר לעמלו. ופה, אנשים חרוצים שעובדים קשה לא גומרים את החודש.

 

ומן העבר השני, מצבם של אנשים בשלב הזקנה; אני מלווה את הורי בתהליך ההזדקנות הקשה שלהם. אם לא היו להם פיצויים מגרמניה, אני לא יודעת איך הם היו מתקיימים. אני מסתכלת על קבוצות מוחלשות ועל החוזה שלנו עם המדינה – אנחנו משלמים מיסים וביטוח לאומי, כדי שהמדינה תהיה אתנו בעת הצורך, וברור לי שההסכם הופר.

 

הדבר שהכי חשוב בעיניי לשנות בבחירות הבאות הוא המצב החברתי-כלכלי החמור בו אנחנו נמצאים, והוא לא ייפתר עד שלא יהיה טיפול שורש אמתי בכיבוש ובדיכוי. כל עוד אנחנו ממשיכים לבזבז את כספי המדינה על מניפולציות פוליטיות ועל החלומות ההזויים של אורי אריאל וחברי מרעיו לא נצא מזה. אני יוצאת נגד הקלישאה של שלום וביטחון שגנרלים וגנרלים לשעבר יודעים להשתמש בה. מצד אחד, כל כך הרבה כסף מושקע בניסיון להגן על העדר גבולות לא הגיוני. מצד שני, משקיעים כמויות כסף הזויות בגדה, ואלה כספים שנזרקים כי אנחנו נוותר בסוף על המקומות האלה ונשלם עליהם מחיר עצום. כל עוד זה המצב, הבעיה הכלכלית-חברתית לא תיפתר. נמשיך לשלם מחיר על מציאות ביטחונית עגומה בלחם שלנו, באי היכולת שלנו לאפשר לילדים שלנו לקנות דירה, באי היכולת שלנו לאפשר לילדים שלנו לראות עתיד ולהישאר במדינה הזאת. 

תגובות (0)
הוסף תגובה