לימור לבנת: רשימת הליכוד לכנסת היא תקלה

מתי בעצם התקבלה ההחלטה לעזוב?

את ההחלטה שלא להתמודד בבחירות הבאות קיבלתי בעצמם כמעט אחרי הפריימריז הקודם, לא ידעתי, כמובן, מתי יגיעו הבחירות הבאות. התחושה שלי היתה שאוקי, אני כבר מיציתי – וזו המילה הנכונה, אני לא אומרת אותה סתם. 23 שנים הייתי בכנסת, 14 שנים חברה בחמש ממשלות וכל חיי הבוגרים הייתי פעילה פוליטית. אמרתי לעצמי פשוט "כמה עוד תתעסקי בזה". יש לך עוד שנים טובות לפנייך, שנים בהן אני יכולה להיות פעילה, אז אולי באמת דברים אחרים בחיים מחכים לי?

 

אני עוזבת בשמחה רבה, אין בי מרמור או כעס או תסכול, אני שמחה וגאה מאוד בדברים שעשיתי. עשיתי רפורמות נפלאות בכל מקום שהגעתי אליו, נהניתי, אני עוזבת בתחושה מלאה ואני כל כך שמחה ומאושרת כי היתה לי זכות גדולה – ברמה האישית והלאומית. הגעתי לחיים הפוליטיים כדי לשנות וכדי שדברים יהיו יותר טובים ממש ברמת תיקון עולם. סיימתי, זהו, ואני אעשה דברים אחרים. לא נולדתי חברת כנסת או שרה ולא אמות שרה, אני הולכת עם הידיעה הזו עם כלכך הרבה שלמות נפשית.

 

סומנת בעבר כאישה הראשונה בליכוד. באיזשהוא מקום זה התפספס?

אני יודעת בדיוק איפה זה קרה ומתי. זה היה במשרד החינוך, בתקופה בה ארגוני המורים סימנו אותי ומיקדו קמפיין נגדי, אישית, שמטרתו היתה חיסול הקריירה שלי.

 

חיסול הקריירה – זה היה גם בגלל שאת היית אישה?

זו שאלה טובה, אני לא יודעת בדיוק לענות עליה. רוב המורים בישראל הן אמנם מורות אבל יו"רי ארגוני המורים היו גברים, והם הסיתו נגדי בצורה שקשה לתאר, כולל קריקטורות מעוותות ודברים מהסוג הזה. אני מניחה שחלק מהעניין היה כי אני אישה, למרות שאני אישה חזקה, וגם באישה חזקה אפשר לפגוע. למרות כל החוזק – העור שלי לא עשוי מפח.

 

זה פגע בי ברמה הפוליטית. הייתי מוקד לשנאה, הייתי בהישרדות ונלחמתי ונאבקתי. אבל אני לא מתחשבנת עם זה כרגע. בשעתו היה לי כעס מאוד גדול ואני לא מכחישה את זה.

 

היום בכנס השנתי של "אתנה"  לקידום צילום: אבישג שאר-ישוב

 

אאתמול פורסמה רשימת העבודה לכנסת, עם 7 נשים חזקות, דעתניות, נקיות, ומובילות, מתרגות בזכות עצמן, ומפלגת השלטון מגיעה עם שתי נשים בלבד ברשימה.

כפמיניסטית שנאבקת מסוף שנות ה-80 למען ייצוג וזכויות נשים – אני בוודאי מאוד שמחה בכך שייצוג הנשים גדל בכל המפלגות, ובכל מקום שהוא. לזה פעלתי כל ימי הפוליטיים, הייתי שמחה אם גם בליכוד היה אחרת. אני קוראת לראש הממשלה לתת ייצוג במקומות המשוריינים לשתי נשים. זה יהיה תיקון אולי לא מספיק, אבל יהיה תיקון למצב של ייצוג הנשים בכנסת.

 

תוצאות הפריימריס בליכוד הן תקלה, וזה מאוד חבל בעיניי שאין מספיק נשים בליכוד. אני שמחה, מצד שני, שיש נשים מצוינות בכנסת ואני שמחה שזה נושא שנמצא על סדר היום. זו עבודה שאני וחברותיי בכנסת עשינו במשך שנים, שקיבלה חיזוק עם כניסתן של שלי יחימוביץ' ושל מרב מיכאלי, עד אז הייתי חברת הכנסת הימנית היחידה, כי בעצם לא היה דבר כזה "פמיניזם בימין".

 

הליכוד, תנועת החירות, הוא עדיין הבית שלי, חד משמעית. לא הכל מוצא חן בעיניי, לא הכל תפור על פי  המידות שהייתי תופרת. הייתי הרבה יותר מוטרדת כשפייגלין היה בפנים. את הביטוי 'הפייגלינים' אני טבעתי – הרגשתי שהם לא מתאימים והם מנסים להשתלט על הליכוד. אני ליכודניקית ונשארת ליכודניקית. זה לא אומר שאני אוהבת את כל מה שנעשה. לא חותמת על כל דבר, אבל עדיין זה הבית שלי.

 

ציפי לבני, פמיניסטית?

ציפי לבני לא פמיניסטית בעיניי. גם כשהייתה בתוך הליכוד, לאחר מכן כשהיתה בקדימה, היא  מעולם לא עסקה בשום דבר שקשור לנשים. היא סרבה לעסוק בנושא הזה מכל וכל. היא אמרה שאלה נושאים שהיא לא עוסקת בהם – הנושא המדיני מעסיק אותה, כך היא אמרה.

 

לרגע אחד, להבלחה אחת, כשעמדה בראש קדימה, פתאום היא הבינה מסקרים שיש ציבור נשים שהוא אלקטורט טוב מבחינתה, והיא פתאום פנתה לציבור הנשים. בשנתיים האחרונות כשרת משפטים היא עשתה כמה פעולות פמיניסטיות ואני מאוד שמחה על זה.

 

לימור לבנת של 20 שנה שונה מלימור לבנת של היום. התרככת?

אספר לכם סיפור קצר: אני זוכרת שהלכתי בסניף של הליכוד בדרום ת"א בשנת 88, ואני עומדת להיפגש עם החברים והפעילים לקראת הפריימריס. איתי על הבמה נאם אחד הגנרלים בדימוס והוא מדבר ומכובד וקולו גדול וסמכותי ונואם וכו'. ואני יודעת שיש לי קול קצת ציפציפי ודק, ואני שמה לב שאף אחד לא מקשיב לי כשאני מדברת. הם פשוט מסתכלים עליי. מודדים אותי. אישה. בחורה צעירה, לא כמו היום.

 

ואני שמה לב שאני מתחילה לקבל שאלות כמו: אם אני נשואה, משהו בכיוון של "אם בעלי מרשה לי לרוץ לבחירות" ומה הוא אומר על זה, ואם יש לי ילדים ומי יישאר עם הילדים. שאלות שכמובן היום הן לא פוליטיקלי קורקט. היום כבר אין דברים כאלה, כמובן.  ואז, אני חוזרת הביתה ואומרת לעצמי – שניה, נעשה סדר בעניין ונראה מה אני עושה.

 

ואז החלטתי ללכת בדיוק עם מה שצריך – כריות בכתפיים וכד'– והחלטתי שאני לא אדבר ככה כמו שאני מדברת איתכם – ברכות, אלא בתקיפות גדולה יותר. שהקול שלי יישמע כמו שצריך. החלטתי גם להוריד את כל הטבעות שהיו על האצבעות וללכת עם טבעת הנישואין הקלאסית שהיתה לי במגירה, לא עם כל מיני קשקושים שהיו לי. כדי שיראו שאני נשואה, לא ישאלו אותי. הייתי מתחילה את דבריי ב"שמי לימור לבנת, אני נשואה ל…." והתלבשתי אחרת, ואימצתי לעצמי קודים אחרים שנאלצתי לסגל לעצמי כדי להתקבל חברה הגברית השוביניסטית. ייתכן שחלק נשארו אתי עם השנים, ועם השנים גם הבנתי שאני יכולה לנפנף כמה מהדברים האלה ולהוריד אותם מעליי ולחזור להיות מי שאני ומה שבא לי. ואת זה עשיתי, כמו שאני עושה עכשיו מה שכיף לי ובא לי.

 

עצה אחת לקהל בנוגע לקבלת החלטות?

נמצאות פה נשים שכולן מעורבות בספורט נשים, שזה לא דבר פשוט בכלל. יש הרבה לחצים, והתמודדויות והחלטות קשות שצריך לקבל. גם לי היה קשה להחליט. זה קשור לטיימינג, היכולת לצאת מעצמך החוצה ולהגיד "אוקי, זה הרגע הנכון, בואי נראה מה עושה הלאה". לא לפחד ממה אעשה אח"כ. אולי אשתעמם, אולי לא תהיה פרנסה, אולי איעלם. אבל – העצה שלי היא לא לפחד כלל ולהתייעץ עם חברים קרובים ואהובים. הרבה אנשים מנסים להתקרב אלייך כשאת בשיאך וכולם אוהבים אותך – בסוף בסוף – כמו השיר של פושקין, כשהכתר יורד מהראש, וכל החברים שלו נוטשים אותו, אדם נשאר עם חברי האמת שלו, ואיתם צריך לדעת להתייעץ.

 

מימין: מיכל כפרי ירדני, יו"ר המועצה לקידום ספורט הנשים בישראל, לימור לבנת ועמרית ינילוב-עדן, מנהלת היחידה המקצועית באתנה (צילום: אבישג שאר-ישוב)

תגובות (0)
הוסף תגובה