ויקי קנפו: לממשלה לא אכפת מהפריפריה

הפריפריה היא החצר האחורית של המדינה הזו וזה תמיד היה ככה. ממשלה קמה ונופלת ולאף אחד אין עניין אמיתי לשנות את העובדה הזו. הבחירות הבאות צריכות להיות בסימן שינוי של הגישה לפריפריה משום שלשינוי כזה יש השפעה ישירה על תחומים אחרים. הנושא הזה, שלא מדובר כמעט באף בחירות הוא הנושא המרכזי, הכי חשוב, זה שמשקף את פרצופה של המדינה בה אנחנו חיים. בזה זה מתחיל ובזה זה נגמר.

 

עוד באון לייף:

 

המגמה המוכרת כלפיי מצפה רמון והסביבה נשארה אותו דבר במשך עשרות שנים. יש כאן דיור ציבורי אז את כל האנשים השקופים המוחלשים שצריכים ביטוח לאומי, שולחים לכאן ולא לחיפה או לתל אביב. כאן זה הרי הכי נוח אבל ככה המקום הזה לא יתרומם לעולם. לא חושבים על להביא לפה תרבות ועניין ולהגדיל את מקומות העבודה כאן, רק ממשיכים להגיד 'לכו לעבוד, לכו לעבוד'. קל להגיד, אבל בעשר השנים האחרונות מאז המאבק שלי לא ייצרו פה בכלל מקומות עבודה חדשים. הדבר היחיד שכן הוקם פה זה בית מלון, אבל את כל השדרה הבכירה של עובדי המלון הביאו מבחוץ והתושבים נותרו חוטבי עצים. למה לא להקים פה מפעלי היי טק? למה לא לפתוח פה קורסים שמכשירים אנשים לעבודה עם אופק ולא רק כחדרנים? הרי ידעתם שנתיים מראש שאתם מקימים כאן בית מלון. למצפה רמון יש פוטנציאל תיירות נפלא. תביאו יזמים, שהממשלה תיתן להם מענקים, תחתימו משקיעים ואל תתנו להם לברוח. יש פתרונות והמקום הזה יכול לפרוח ולשגשג. צריך רק מישהו שאכפת לו.

 

אבל ממשיכים לא להשקיע בתוך המקום, וגם לא ממש דואגים שיהיו דרכים לצאת החוצה. אז נכון שהאוטובוסים לבאר שבע מגיעים כל שעה ולא כל 3 שעות אבל אין כאן מוניות שירות, ואם חלילה את צריכה להגיע דחוף למיון, התחבורה הציבורית הזו שמגיעה פעם בשעה היא הסיכוי הכי טוב שלך. לפני כמה שנים התקשרו אלי ביום שישי מבית הספר של הבן שלי ואמרו לי שהוא שבר את היד ושאבוא לקחת אותו. טסתי לשם ונסענו מיד למיון בסורוקה. המתנו שיטפלו במקרים הדחופים יותר ופתאום אני שמה לב שעוד מעט אני מפסידה את האוטובוס האחרון, כשבעצם מדובר רק בחמש דקות גבס. אמרתי להם בהומור שאם הם לא ימהרו אין לי איך להגיע הביתה והם ענו לי 'נו, אז תשני פה', אמרתי להם 'אין בעיה, רק תביאו לי את הילדה ממצפה רמון ואני אשן פה'. בסוף הגיע איזה רופא, זיהה אותי ושחרר אותי יחסית מהר אבל עדיין רדפתי אחרי האוטובוס עם ילד בגבס ובקושי הגעתי הביתה לבת שלי.

 

המרחק מסורוקה, והתחבורה הציבורית הלא זמינה גורמים לאנשים שאין להם כסף וזמן לוותר על בדיקות. אני יכולה להעיד על עצמי ששלחו אותי לאיזה צילום אבל אני דוחה ודוחה כי חבל להפסיד בשביל זה יום עבודה. אני שומרת לעצמי את הזכות להפסיד עבודה רק שקורה משהו רציני. למה אי אפשר להקים מרכז רפואי קטן שמטפל בתושבי הסביבה בשביל  הדברים הקטנים יותר (בדיקות דם, גבס, צילומים) כדי שלא נצטרך לבלות שעות בהמתנות לאוטובוסים ובדרכים?

 

 חוסר הברירה והבחירה קיים גם בתחום החינוך. יש כאן רק בית ספר לאומנויות, שמן הסתם לא מתאים לכולם. הבן שלי רצה ללמוד משהו בתחום הטכני שקיים בבאר שבע. בשביל זה הוא נאלץ לקום כל בוקר בחמש כדי להגיע לתיכון בבאר שבע בשמונה.

 

כבר שאלו אותי מאה פעם למה אני לא עוזבת את מצפה רמון, אבל זה לא פשוט כמו שזה נראה. אם אני עוזבת, גמרתי את הקריירה שלי עם הדיור הציבורי כי לדיור הזה יש תורות של שנים. איפה אני יכולה לעבוד ולהרוויח מספיק כסף בשביל גם לשלם את השכירות וגם תשלומים שוטפים? לא יהיה לי מה לאכול. השכירויות היום כל כך גבוהות, ועם המשכורות שנותנים לעובדות בגיל שלי אין לי ברירה אלא להישאר.  

 

פעם קראו לזה עיירות פיתוח, יישובי ספר, היום קוראים לזה פריפריה. וואלה איזה יופי, שינו את השם כדי שיצלצל יותר יפה. לא התפתח כאן כלום. אנשי המקום מחולקים לשניים: אנשי הקבע שעושים את שנת השירות שלהם ובורחים שנייה אחרי שהיא נגמרת והתושבים הוותיקים, השכבה החלשה והמיואשת שאיבדה עניין ואין לה כוח להילחם ולשנות. כל היום הם מתבכיינים פה 'אכלו לי שתו לי' כי ככה הרגילו אותם – קחו ביטוח לאומי ותהיו בשקט. 

 

יש כאן מעגל קסמים שלא נשבר וזה ככה במודע ובמכוון. זה מה שמייצרת הממשלה: חברה סגורה ועייפה שכלום כבר לא משנה לה. ככה נראית רוב המדינה. קחו למשל את צרפת כדוגמה – מיליון וחצי אנשים יצאו לרחוב. הם יצאו למחות ולא הלכו לכיכר כדי לשמוע מישהו שישיר להם. מאבק זה מאבק. אצלנו להבדיל, כשעולה הדלק באופן שערורייתי מה עושים? רצים למלא את המכלים לפני העלייה. 

תגובות (0)
הוסף תגובה