ליטל שוורץ: ישראל עושה חיים קשים לאמהות עובדות

אני אתחיל בשתי עובדות: הראשונה – אני אמא, והשנייה – אני אישה עובדת.

בבחירות הבאות, אני רוצה שיקרה פה שינוי משמעותי שיגרום לשילוב הזה לעבוד טוב יותר.

 

עוד באון לייף:

 

כמות החופשים שיש בארץ היא לא הגיונית בעליל הרי גם ככה קשה לשלב בין קריירה לגידול ילדים. יש חופשים למועדים וחגים כמו תשעה באב או ל"ג בעומר שהם מיותרים לגמרי, במיוחד עבר ילדים קטנים, כאילו שהילדות שלי בנות השנה וחצי וחמש צריכות לנוח אחרי שהשתכרו כל הלילה במדורה. מקבלי ההחלטות חייבים להבין שיש השלכות לכמות ולאורך החופשים האלה. קחו  לדוגמה את פסח – מה הסיבה לחופש כזה ארוך? להוציא אותם מאיזון? לגרום לנו להתאמץ יותר כדי לפרנס ולהתפרנס? גם ככה העלויות של הגנים הפרטיים מטורפות ורק עולות כל שנה ואין על זה שום פיקוח. גם ככה הכל ממש קשה אז אתם גם לגזול מאיתנו ימי עבודה יקרים בגלל ימי חופש?

 

בחו"ל יש חופש אחד מרוכז בסוף השנה. בארץ, לעומת זאת, אנחנו מדורגים במקום הראשון בדירוג העולמי עם הכי הרבה חופשות בשנה. ברור לי שגם לגננות ולמורות מגיע לנוח ושמדובר בעבודה קשה ותובענית אבל חייבים לאזן את הצורך של אנשי ונשות החינוך לנוח עם הצורך של ההורים לעבוד ולהסתדר כלכלית.

 

הכנסתי את הבת שלי לגן השנה והנה תקציר האירועים: הגעתי בראשון בספטמבר, אחרי חופשת קיץ מטורפת, הכנסתי אותה לגן בהדרגה, ביום הראשון  לשעה-שעתיים, ביום השני לשעתיים שלוש ואז, עד שסוף סוף היא התרגלה לגננת ולא בכתה יותר הגיעו חגי תשרי, הוציאו אותה לגמרי מאיזון ואחרי שהם נגמרו נאלצנו להתחיל הכול מההתחלה; אני שוב צריכה להתמודד עם הבכי הקורע לב הזה כאילו דאע"ש לקחו אותה והלב שלי מתנפץ. עמדתי שם כמו אמא מסכנה מאחורי הגדר. הגדולה כבר בת חמש אז מילא, תבכי, לא מזיז לי, זה עושה עלי הרבה פחות רושם ואני ממהרת אבל הקטנה שהייתה כמו גורה פיצית שבוכה… זה גמר אותי.

 

בן הזוג שלי הוא איש סאונד ושעות העבודה שלו גמישות אז איכשהו אנחנו מסתדרים, הוא מה שנקרא "עוזר" לי. חוץ ממנו יש סבא וסבתא ואני לוקחת אותן לימי צילום כשאני חייבת. לפעמים אין מי שיכול לעזור, ואז את מוצאת את עצמך מבזבזת כסף על מטפלות כי לא תמיד כולם זמינים ויכולים לעזור. אני בקושי רואה את הילדות כי אני לוקחת הרבה פרויקטים, כי אחרי הכל צריך לפרנס את כל המטפלות.

 

העניין השני שחייבים לדבר עליו הוא הבירוקרטיה המסורבלת והמכבידה במוסדות החינוך. ילדייך וילדותייך משובצים בהתאם למקום המגורים ולא תמיד זה מסתדר עם המציאות. אני גרתי ביד אליהו, שכונה שאני מאד אוהבת, אבל כדי להכניס את הבת שלי לבית הספר שאני רוצה, שיותר מתאים לה, יחד עם כל החברים שלה ולא נמצא בשכונת המגורים שלנו אני צריכה לעבור דירה. ממש עברתי דירה רק כי אני רוצה שהבת שלי תהיה בבית ספר שמתאים לה, שיהיה לה בו טוב. זה נורא מקומם אותי. מערכת החינוך משבצת אותך איפה שנראה להם. אין גמישות והבירוקרטיה של הרישום מאד קשה וקרה: הם הולכים לפי אזור מגורים נטו, ובגלל העומס שהם שרויים בו הם חותכים באופן די קר, וזה לא ממש מסתדר כשמדובר בנפש של ילדה.

 

אני רוצה שתהיה התחשבות, שיתנו צ'אנס להורים ושהשיקולים לא יהיו רק בירוקרטיים. צריך לזכור שיש ילדים בסיפור הזה וצריך לבדוק מהי סיבת ההתעקשות. אני לא אומרת שלא צריכה להיות שיטת מיון. בסך הכול העובדים והעובדות שמתפעלים את כל הדבר הזה די מסכנים כי באים אליהם אלפי אנשים ביום… אבל אולי אם השיטה לא הייתה כזו דפוקה, היה פחות עומס…

 

לגדל ילדים זה קשה ואני מרגישה שהמערכת מכבידה על ההורים עוד יותר וזה מעצבן אותי. כאילו לא מספיק לנו היעדר שעות השינה והעבודה הקשה. מגיעה המערכת וחונקת עוד קצת. אחר כך אנחנו מסתכלים בפליאה על אלה שעוזבים כי הם רוצים לגדל את הילדים שלהם בשקט. 

תגובות (0)
הוסף תגובה