לבשל כל יום, אבל אף פעם לא לעצמי

אני מבשלת. הרבה. כל יום כמעט אני מבשלת. יש שיגידו שאני מגזימה ויש שנמצאים איתי על גבול אותו שיגעון, שלא אוכלים כל יום את אותו דבר. שמוכרחים לגוון. אין אצלי סיר ספגטי שיושב במקרר 4 ימים. ואם אכלנו אתמול אורז אז מחר נאכל פתיתים. גם אם אנחנו רק בנות שנה. ושניצל זה טעים אבל לא יום אחרי יום.
 
כן, אמא קצת פנאטית בנושא. וכך הבנות שלי זוכות כל יום למשהו חדש. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מעמידה סירים כל יום, יש כל מיני דרכים לגוון. למשל, בין היתר, הבישולים של סבא סבתא, ההורים שלי, שבאופן כללי הם הטעימים ביותר. אגב, מהם קיבלתי את ה"שריטה". אז למזלי הם עדיין מביאים לי מהמטעמים שלהם. ואני בתמורה, ילדה טובה, מקפידה לשמור פלסטיקים. המצרך היקר ביותר עלי אדמות.
 
האבסורד בכל זה, הוא שאני לא מבשלת לעצמי. זה תמיד בשביל הבנות. פעם זה היה בשביל מישהו שיבוא (ואולי גם ישאר איתי לכל החיים?) הו, אז יכולתי ללמוד באותו יום איך עושים אושפלו ובערב כבר להגיש אותו לצד ממולאים. אבל לבשל לעצמי? לבד? מה הקטע? וגם מה אני אעשה עם כל הסיר? הרי אני לא אוכל יום אחרי יום אותו דבר.
 
אז פינקתי את עצמי בדרכים אחרות. וכשעבדתי במשרד כל המשכורת שלי היתה יוצאת על משלוחים. 
 
אלא שהיום, שאני אמא ועובדת מהבית, זה כבר לא קורה. ויוצא שאני אוכלת מה שבישלתי לבנות. ומדובר בתינוקות בנות שנה ושנתיים. לא תראו פה מוקפץ אסיאתי או ביף בורגניון. כן? הבנתם את הרעיון.
 
וזה במקרה הטוב, אם אני מוצאת זמן לאכול, טוב שיש את הקורנפלקס של פיטנס שאני אוהבת, ומנשנשת במהלך היום, שמכניס לי כמה ויטמינים לגוף.
 
ולמה אני מספרת לכם את כל זה?
 
אולי לא תתרגשו כמוני, אבל אותי זה ריגש. והטעם עוד עומד לי על הלשון.
לפני כמה ימים, בשעת לילה מאוחרת, התחשק לי ממש, אבל ממש, סלט. לא עוף, לא פחמימות בצורת אותיות, פשוט סלט. טעים כזה ורענן. אז בלי פרטנר לחלוק איתו את הגחמה, ושיגיד לי וואו מאמי יצא לך ממש טעים, עמדתי וחתכתי לעצמי סלט כמו שאני אוהבת ובהשקעה רבה. כן, נכון, מדובר בסך הכל בסלט, אבל אניני הטעם יודעים שיש סלט ויש סלט. ולא רק לאייל שני יש יחסים עם העגבניה. גם לי. והיא מחזירה לי תודה.
 
 
 
ולא רק שחתכתי את הירקות , אני הולכת להגיש את המנה הזאת לבדיקת השופטים, גם הכנתי רוטב (!!) ולא סתם רוטב, איטלקי (!!) עם שמן זית לימון טימין ובזיליקום (לא יודעת אם זה רוטב איטלקי אבל מה אכפת לי? ככה קראתי לו) וזה היה תקשיבו, טעים ברמות. זה סלט שאני, יוספה, הכנתי ליוספה. וכשיוספה מכינה אוכל למישהו מכל הלב, זה..איך לומר? די לא נעים. קצת צניעות. אפשר להגיד שהיה נחמד.
 
וכך באמצע הלילה, דמיינו לכם, יושבת לה אמא לשתיים, בשולחן המטבח, עם צלחת! וסכו"ם! ואוכלת סלט טרי ומבושם, ומתענגת על כל רגע. ולא היה שם אף אחד חוץ ממני. אפילו לא שליח. וזה היה נפלא.
 
ומה שהיה יותר נפלא שהרגשתי מעולה לקנח גם בחטיף אנרגיה שוקולד קרמל שהשאיר לי קצת מתיקות ללילה.נפלא,כבר אמרתי?!
תגובות (0)
הוסף תגובה