להקת נהרה: הנשים שמחוללות את השינוי

כשהתחלתי להריץ עם עצמי מחשבות על פתיח ראוי לכתבה על להקת "נהרה", מצאתי עצמי ישר מתפלשת בקלישאת בילי אליוט. לכאורה, שני סיפורים שמזכירים זה את זה; עולמות מתנגשים ובחירות כואבות. אבל למעשה, דניאלה בלוך, מנהלת הלהקה, הפכה את הסיפור להרבה יותר מעניין ומורכב. במקום סיפור על מלחמות בין כוחות מנוגדים, בחירות כואבות ומאבקים מרים על זהות, זה סיפור על חוסר רצון להתפשר, סירוב לבחור צד, לקיחת הגורל בידיים הפצת בשורה ממש, ויצירת יש מאין שהפך למרחב מוגן, ממש "חדר משלך" כמו שנהוג לומר בעדה.

עוד באון לייף:

משמעות השם "נהרה" (הלקוח מספר איוב) היא שטף של אור, שמייצג לפי בלוך את "החיבור בין המבנה, המחול, הריקוד והיהדות". חיבור הוא מילת מפתח מרכזית בסיפור הזה; חיבור בין הסטודיו שטוף האור בדרום תל אביב, העיר בה קורית סצנת המחול ובין הרקדניות הלא תל-אביביות במהותן, חיבור בין קריירת ריקוד שדורשת משמעת ואימונים קפדניים לניהול חיי משפחה ברוכת ילדים, חיבור בין כללי צניעות להופעה בפני קהל מעורב.

בלוך גדלה יחד עם חמשת אחיה ואחיותיה בשומרון בבית דתי, ציוני, אמריקאי. אביה שהיה אמרגן של מנצחים וזמרי אופרה והילדים חונכו על ברכי האופרה, הבלט, המוזיאונים והמוזיקה הקלאסית. את חייה כרקדנית מקצועית החלה לאחר שהמורה לחוג הבלט במקום מגוריה זיהתה אצלה כשרון: "מה שקורה ברוב הפעמים זה שמכוונים לא למקום מקצועי גם בקרב אלו שמזהים אצלם כשרון. גם בציבור החילוני זה ככה, אבל בציבור הדתי זה יותר קיצוני כי יש פחות מודעות לעולם המחול כמקצוע, ויש פחות מסגרות שמותאמות לצרכים של הילדים האלה שיכולים להכיל אותם ויכולים להתפתח שם מבלי לאבד את העולם הערכי שלהם".

חיבור בין כללי המניעות להופעה מול קהל מעורב. להקת נהרה. צילום: תמי ויס

למזלה של בלוך, אמה שאלה את השאלה המתבקשת: "מהו בית הספר הכי טוב בארץ?" התשובה באותם ימים הייתה "בת דור", שם למדה בלוך עד גיל עשרים, הרקדנית היחידה שהייתה גם דתיה. מה שעבד בתקופת בית הספר, עבד הרבה פחות כשהצטרפה ללהקה בה הייתה חברה חמש שנים: "המקום שהכי נפגעתי ממנו זו ההתפתחות הרוחנית שלי כאדם דתי; לא מדובר רק בשמירת שבת ומצוות, אלא שלא הצלחתי לפתח עולם פנימי רוחני עמוק יותר כי את עסוקה בהישרדות. היו הופעות בשבת, נסיעות והופעות בשישי בערב. אז נמצאו פתרונות כמו מחליפה בימי שישי אבל זה היה בעייתי גם מקצועית כי לקחו לי את התפקיד, וגם כי לתת ליהודייה אחרת לחלל שבת במקומי, זה לא פתרון אידיאלי. בשלב מאוחר יותר נסעתי לניו יורק, ואז נתקלתי בבעיות קשות יותר. כשמזמינים אותך לאודישן בניו יורק, מזמינים יחד איתך עוד ארבע מאות רקדניות ואם את רוצה להיות האחת את לא יכולה לבוא עם הגבלות – של בגדים, נסיעות, שבתות. מי צריך את כאב הראש הזה? נכנסתי  ללהקה וחסדי השם סייעו לי, איכשהו שרדתי, אבל כל הזמן הייתי במתח וזה לא אפשר לי להתפתח לא מבחינה מקצועית ולא מבחינה רוחנית דתית. הייתי רגל פה ורגל שם, נשמה חצויה.

הייתי נשמה חצויה. להקת נהרה. צילום: תמי ויס

לאחר ששבה לארץ, והשתלבה בפרויקטים טובים וראויים שאפשרו לה לשמור שבת אך "לא בדיוק העבודה שרקדנית מייחלת לה", הבינה בלוך שהתעייפה כבר מהמלחמות ומהניסיון להצדיק את עצמה בשני העולמות ושהגיעה העת למצוא את הבית. לדבריה "הקדוש ברוך שלח לי שליחים בדמות הערות שנזרקו, כתבות שצצו והרעיון התחיל להתגבש". לאחר עבודת מחקר של חצי שנה שמטרתה הייתה להבין האם בכלל קיימות רקדניות שרוצות לשלב בין דת למחול, מה ההיקף והרמה המקצועית הקיימת. החלק הקשה ביותר במסע החיפוש הזה היה מציאת הרקדניות המתאימות: "רציתי לדעת אם יש עוד כאלה שעוברות את החוויה הזו כמו שאני עברתי. יש המון נשים דתיות שרוקדות, לעומת זאת, רקדניות מקצועיות שמנהלות אורח חיים שומר מצוות כמעט לא קיימות. לרוב, נשים כאלה מוותרות על משהו מהשניים – או להיות דתיות או לרקוד. במלחמה שניהלתי עשרים שנה, רוב הנשים בוחרות צד, לכן קשה מאד למצוא כאלה שמספיק טובות ומוכשרות. ומצד שני לא חיפשתי משהי שבמקרה שומרת איזו מצווה, חיפשתי נשים עם מהות יהודית, ברורה ומרכזית, שזו דרך החיים שלהן כדי לתת להן בית מקצועי, לטפח ולקדם אותן מבלי שיצטרכו להתמודד עם כל האתגרים שמעיקים עלייך ומורידים לך את היכולת לתפקד".

לאחר מסע חיפוש על גבול הבלשי ("שאלתי אנשי מקצוע "שמתם לב למישהי שמתלבשת קצת אחרת? שלא נוסעת אתכם בשבתות?") מצאה בלוך ארבע רקדניות: סנונית ברבן, ליה וייל, דליה פרץ, אמא לארבעה, ושירן שרעבי מחליפתה של ציפי ניר שילדה לפני מספר ימים את ילדה השלישי. בימים אלו הן מתאמנות לקראת מופע בשם "טיוטא" שיצרה הכוראוגרפית רייצ'ל ארדוס, בו תופיע גם הזמרת שרון רוטר שבמהלך עשר השנים האחרונות עוברת תהליך התקרבות לדת. למעשה, בלוך מייחלת ומכוונת להזנה הדו-כיוונית בין עולם מקצועי חילוני לציבור והוויה דתית שקיימת בעולם המוזיקה בזכות זמרות וזמרים שחזרו בתשובה; "יש תנועה בציבור הדתי בכל מה שקשור לעולם המחול, משהו מתחיל לזוז. יש רצון ללמוד וללכת להופעות ולהיחשף, ומה שצריך זה לחדד את המקום המקצועי. רואים את זה בעולם המוזיקה. זמרים מצוינים דוגמת אהוד בנאי, שולי רנד, אתי אנקרי ואחרים הביאו פעילות מקצועית מצוינת עם בסיס, עם רקע טכני ועם הכשרה. במחול התהליך הזה נמצא עוד בחיתוליו, אבל זה קורה; קבוצות מתעוררות וזזות ופועלות וזה מעולה".

יש תנועה בציבור הדתי בכל מה שקשור למחול. צילום: תמי ויס

על אף הדרך הארוכה במהלך שלוש השנים וחצי האחרונות שהחלה מבלי לדעת לאן זה יגיע, הקשיים שחברות להקת נהרה חוו, כמו גם תהליך הגדרה וקביעת הגבולות שלה כלהקה לא נגמר. תגובות באינטרנט הקובלות (בזעם לא קטן יש לומר) על ריקוד בשני העולמות, אי כיבוד הדת והשם, וקריאה לריקוד בפני ציבור של נשים בלבד הן זירה אחת של התמודדות. לצידה מתקיים דיאלוג מתמיד בין המציאות האישית (הטכנית והרוחנית) לשאיפה הבלתי מתפשרת למקצועיות. אחת מהסוגיות המורכבות היא כמובן סוגיית הלבוש.

"זה אישיו מאד קשה. גם ככה קשה לעצב תלבושות מותאמות למחול שהן גם עם תנועה, מבדים גמישים ולא מסתירים ומעיקים על הגוף, (ורקדנים באופן כללי הם מאד בררניים, קפדנים וביקורתיים), אז אצלנו יש קריטריונים נוספים והתלבושות צריכות להתאים למידת הצניעות של כל אחת בלהקה. אני רוצה לכבד את הקהל שזה חשוב לו, ומצד שני אני גם צריכה שייראו את הגוף. עיצוב התלבושות הוא המקום הכי קשה שאני נתקלת בו. גם להופיע עם כיסוי ראש כמו ציפי ניר, זו החלטה שמבטאת קידוש השם גדול בעיני, ומצד שני זה נורא מקשה עליה. יש לה משהו פיזי על הראש שעלול ליפול, להיקרע או להיפתח וזה נורא קשה. אני מאד מכבדת אותה על ההחלטה שלה. אנחנו כל הזמן מחפשות פתרונות ואלטרנטיבות. זה חלק ממי שאנחנו".

ההופעה הבאה של להקת נהרה תתקיים ב-9/2, 21:00, במרכז ז'ראר בכר, ירושלים.