מוסד הניסויים: אישה לבד על הבר

השבוע קיבלתי על עצמי אתגר לא קל, לפחות עבור ישות לא מפותחת שכמותי, הקבורה כל כך עמוק תחת שלשלאות הפחדים, הנורמות והדימוי העצמי הרעוע עד שאעדיף לגווע ברעב על פני ישיבה לבדי בבית קפה. המשימה פשוטה, הביצוע פחות – ארבעה ימים של בדידות, בהם אפרד ממעגל בני האדם המקיפים אותי כמו קרום בתולים חיצוני שמונע מהסביבה הזרה לחדור פנימה ללא רשות, אאסור על עצמי ליצור בועה פיקטיבית שתחצוץ ביני ובין העולם באמצעות טכנולוגיה (הו, פייסבוק!) ואצא אל המיקרוקוסמוס המפחיד שבתל אביב הקטנה לצוד הרפתקאות. מטרת העל – לשבת לבד בבר אותו בחרתי מראש, ה"רדיו" הידוע לשמצה, בו הישרת מבט אל עיניו של בחור נתפסת כהסכמה להתחלת אינטראקציה אגרסיבית. כדי להגיע לרגע המיוחל מוכנה לבאות, החלטתי לסדר את המשימות בצ'ק ליסט שקיבלתי לימים הקרובים מהקלה לקשה ולצאת למסע מיזנתרופי במיוחד.   

 

יום א'

את אירוע ההשקה האקסקלוסיבי לשבוע המבעית שלפני החלטתי לקיים ב"נחמה וחצי", בית קפה ברנז'אי אליו מגיעות אושיות תל אביביות מכל הסוגים והמינים לשבת לבדן, לראות ולהראות, חמושות בלפטופ ומבט מיוסר. מכיוון שבחרתי במקום בו לבד הוא הביחד החדש, החלטתי להעניש  את עצמי, להשאיר את המחשב והפלאפון בתיק ולאמן את שרירי הבהייה.

 

החזקתי מעמד ארבעים דקות שהרגישו כמו נצח. כשאני חושבת על זה בדיעבד, קשה לי להתחבר לקו המחשבה הפסיכוטי שהשתלט עליי. לא הצלחתי לחוות את הרגע שטוף השמש וההיפסטרים, להיות סתם בחורה שיושבת במקום צבעוני, נעים והומה אדם ולוגמת לימונדה. ידעתי לספר לעצמי שלאף אחד לא ממש איכפת מי אני ומה אני עושה שם, אבל לא באמת האמנתי. עצם המחשבה שמישהו יכול להניח שחיכיתי לאדם שלא טרח להגיע או לקטלג אותי כאישה מוזרה שמתעקשת לשבת במקום ציבורי למרות שאין לה עם מי, ערערה אותי. הרגשתי שכל הפאסון שעבדתי עליו מסביב לשעון במשך שנים נגזל ממני בשניות.

 

יום ב'

אחרי לילה של מחשבות טורדניות וגוערות על הגיהנום הפרנואידי שהעברתי את עצמי בבית הקפה, חתמתי על הסכם שלום עם עצמי וקמתי מלאת רוח לחימה. המשימה היומית היתה צפייה בסרט בקולנוע. באותו הערב, אחרי קרוב ליומיים עם עצמי והתגברות על משבר צהרי האתמול, לא נשברתי. הסרט אמנם היה זר ומתיש, מחיר שהייתי מוכנה לשלם בשביל הסיכוי לא להיות היחידה שיושבת לבדה באולם, אבל הצלחתי להדוף את רגשי הנחיתות בכל פעם שאלו תקפו ובאמת ליהנות, או לפחות לא לסבול. היום השני הוכתר כהצלחה.

 

 

יום ג'

ערב היום השלישי, הנודע לשמצה בתור הערב בו השתפנתי ונכנסתי לרגרסיה, נפתח בנימה חיובית עם שיח עצמי מעודד.  אחרי יומיים בהם עבדתי בבקרים וחיזרתי אחרי הנפש הסוררת שלי בערבים, התחלתי לחשוש ליכולות הוורבליות שלי שהצטמצמו לשיחות עם חתולים והגעתי למסקנה שמגיעה לי הפסקת התרעננות מהבידוד, כדי שברגע המיוחל בו אכבוש את הפסגה ואגיע ל"רדיו", המאבטחים יכניסו אותי פנימה ולא יקראו לניידת. בזמן שהתארגנתי בקפידה ליציאת האימון הראשונה לבר ליד הבית, החלטתי שההפוגה תהיה סקר טלפוני בקרב חברי הסטרייטים הרווקים. רציתי לשמוע שהם ראו בעבר בחורות שיושבות על הבר, שהתופעה לא שונה מלצפות לבד בסרט או לשתות לבד לימונדה. התשובות של כולם היו זהות ומדאיגות – הם לא זכרו שנתקלו בתופעה כזו, והביעו פליאה מעצם השאלה והתכנון – למה לי לצאת לבד אלא אם אני רוצה ש'יאספואותי?

 

עם ניתוק השיחה האחרונה, כשנותרתי שוב לבדי בחדר, נעמדתי מול המראה. מפודרת ומבושמת, החזקתי את המפתחות לדירה בכף יד רועדת ונשטפתי בחילה. ניסיתי לקרוא לקול שלי בראש, לאותה נפש סוררת שרק אתמול השתעשעתי איתה במשחקי מילים בקולנוע, אבל היא נאלמה דום. במקומה שמעתי את הקולות של כל הבחורים המגוננים בחיי, מגיבים בפליאה לכוונה שלי לשבת לבד בבר תל אביבי. הפחד שיתק אותי. נכנסתי למיטה והלכתי לישון.

 

יום ד'

ויתרתי. עברתי שני ניתוחים בחיי, החזקתי שתי דירות בתל אביב במחיר מופקע בלי שום מוסר עבודה, טסתי לבד בתור דיילת לכל קצוות תבל, אבל לא העזתי לפסוע לבדי לתוך בר. לכל אחד יש קו אדום ובערב הרביעי לניסוי כמעט השלמתי עם זה שמצאתי את הגבול שלי. הנחתי את עצמי על הספה, מוקפת בחטיפי ניחומים וניסיתי להמציא נימוקים לטור הזה ממש, שיסבירו לכן למה ככל הנראה עליתי בטעות על עקב האכילס שלי, עד שנפל האסימון – אין כאלו. לא מצאתי תירוץ אחד שמתקבל על הדעת. גברים עושים את זה כל הזמן – מסיימים יום עבודה ארוך בישיבה בבר כלשהו, בוהים בשליש בירה שלהם בטבעיות, מהרהרים ביום שחלף ומחליפים משפט וחצי עם הברמן בלי שמישהו יחשוב שהם חפצים לקום לצידו בבוקר. אף אחד לא מטריד את מנוחתם או חושב לעצמו "וואו, גבר לבד על הבר… הוא בטח מחכה שמישהי 'תעמיס' אותו…. לא, לא, זה לגמרי בסדר. זה לגמרי לגיטימי לצאת לשתות משהו עם עצמך. זה לא אומר עלייך שום דבר. קמתי מהספה, ניערתי את הפירורים מהחצאית, נעלתי נעלי עקב, משחתי אודם אדום ולקחתי את עצמי לבר.

 

כשהגעתי למועדון היה תור ארוך בכניסה. נשלפתי מתוכו תוך חצי דקה ומצאתי את עצמי בין המוני אנשים, מסתכלת סביבי בניסיונות לגבש הערכת מצב של הכוחות העומדים מולי. עשרות זוגות עיניים הופנו לעברי, מחפשות אישור לפנות. הישרתי אליהן מבט בעוז והתקדמתי אל עבר הבר. הברמן העייף חייך אליי והזמנתי כוס יין. כששלפתי את כרטיס האשראי כדי לשלם, בחור עם מבט סליזי וחליפה מתאמצת הקדים אותי ודחף לברמן שטר של מאה. "עליי", הוא הפטיר לעברי בחיוך. מרוששת מהשבוע החולף רווי ההוצאות על אכילה רגשית, חייכתי אליו בחזרה, השקנו כוסות לחיים, הסתובבתי והמשכתי להתקדם. 

 

לרגע חששתי שהבחור שקנה את תשומת ליבי וזכה לחיוך קלוש ומפגן של הגב המתרחק שלי ירדוף אחריי בטענות, אבל משום מה הוא המשיך לשבת שם במשך כל הערב ולחייך אליי בנועם (או בחיוך קריפי שהפך פחות מלחיץ עם עליית מפלס האלכוהול בדם שלי), הוא ושאר הבחורים שמצאו לנכון להזמין אותי למשקאות למרות שנמנעתי מאינטראקציה איתם. רציתי להיות עם עצמי וזה מה שעשיתי. שתיתי, רקדתי והיה לי טוב. בדרך הביתה קניתי שתי לחמניות במאפייה ונרדמנו שלושתנו מחובקות.

 

****

 

ביום החמישי שוב הייתי מוקפת באנשים. חברים שרצו שאתאר איך בהיתי במבט מטריד בסועדים ב"נחמה וחצי", שאסביר להם למה הלכתי לסרט לבד מרצוני החופשי, שאספר על כל הבחורים שחסכו ממני חריגה מתקציב המזון החודשי שלי ואגלה מאיפה שאבתי את האומץ לקחת משקה בבר מבלי להציע כלום בתמורה. ניסיתי למצוא תשובות מנומקות, הרצתי בראש שוב ושוב את הרגע בו הבנתי שאין סיבה לפחד ולא מצאתי שום גילוי מרעיש. כשלקחתי פנס והארתי מתחת למיטה שהאמנתי כל חיי שמתגוררת תחתיה מפלצת לא מצאתי כלום, כי אין מפלצות אמיתיות, רק פחד שעושה הרבה צל, מעין קוד חברתי מעיק שאומר "אישה לא יוצאת עם עצמה".

 

בפעם הבאה שתראו בחורה יושבת לבדה בבר בשעות הלילה המאוחרות, חמושה באודם אדום, עקבים גבוהים וחיוך פלרטטני ותתהו על פשר קנקנה – זכרו שאמנם אולי מדובר בנערת ליווי במקרה הרע או בחורה שמחכה לדייט שלא מגיע במקרה העצוב, אבל יכול להיות שאולי היא בפגישה עם עצמה, משלימה פערים עם הרוח ההיתולית שבראש ועובדת על היחסים עם הסביבה.

תגובות (0)
הוסף תגובה