מוסד הניסויים: כשחילונית הופכת לדתייה

אני לא לובשת הרבה בדרך כלל. אפילו בחברת חוג חברי התל אביבים, שהשאירו את הצניעות בבתי הוריהם אי שם במושבים שכוחי אל, אני ידועה בתור זו שהפכה שילוב של חצאיות מיני וחולצות בטן למדים ואף משדרגת אותם בחיוך פלרטטני כדרך קבע. זו לא אינטרפטציה שיפוטית שלי את עצמי, זו עובדה. עובדה שלרוב הופכת ללא רלוונטית ברגע שהאצבעות נוגעות במקלדת, אבל הפעם מקבלת במה, בהיותה התירוץ הרשמי לדיסוננס הרגשי אותו חוויתי ביומיים בהם נשלחתי להתחפש לחרדית בעיר הגדולה. חמושה בשמלת מקסי שחורה שכיהנה כחצאית ארוכה, נעליים סגורות, סוודר כהה ושביס מאולתר מצעיף של זארה, השארתי חלקים מעצמי מאחורי ויצאתי לרחובות.

 

יום א'

כשעזבתי את ביתי והתקדמתי אל עבר רחוב אלנבי הומה האדם, הרגשתי עירומה וחשופה. תחושה אירונית עד כדי גיחוך, הרי הייתי הכי רחוקה מעירומה שחוויתי מחוץ לבית בשנים האחרונות. אי הנוחות התחילה עוד קודם, מהרגע בו סגרתי מאחורי את דלת הבית ופרצתי כהרגלי לחדר המדרגות, הפעם לא בדילוגים אלא בירידה זהירה, כדי לא לדרוך על החצאית של עצמי ולבלגן את השביס עליו עמלה א' כל כך קשה. במקום להישיר מבט מפלרטט אל המראה בחדר המדרגות ולבדוק שהאודם בגוון אדמדם מושלם, השפלתי מבט כדי לא להשתפן. בסופו של דבר, כשהגעתי אל הרחוב עצמו והרוח בידרה את שולי בגדי הארוכים, הרגשתי כמו מישהי אחרת לגמרי. מטושטשת, לא זוהרת, הרבה פחות בולטת – מכוערת. ויש לציין שגם מטומטמת, העובדה שהתחושות האלו הן הבלים שטחיים, לפחות בעיניי, לא חמקה ממני לרגע.

 

התחנה הראשונה שלי בתור חרדית החרדה מהגילוי שהביטחון העצמי שלה מתערער כשמותניה מכוסות היתה, למרבה האירוניה, בר. נ', חברה שעובדת במקום הפתוח גם בשעות הצהריים, התפוצצה מצחוק למראה המייקאובר וניסתה לרומם את רוחי בעזרת יין. מספר הגבות המורמות שהופנו לעברי כשישבתי ישיבה מזרחית על הכיסא הגבוה, מתעסקת בלנסות לתחוב את הפוני הסורר חזרה אל כתלי השביס ומשוטטת ברשת דרך האייפון, היה לא מבוטל. הבנתי אותם, לא טריוויאלי שבחורה צעירה שנראית כאילו שלפו אותה מהתנחלות תשב לבד על הבר ותפטפט עם הברמן. בהתחלה הישרתי אליהם את מבטי, אבל אחרי שהם התחמקו מעיניי מספר פעמים איבדתי עניין והחלטתי לתת להם לבהות בשקט. בינתיים בחנתי את הצדדים החיוביים של הלבוש הצנוע כשגיליתי שאני יכולה להתנועע בחופשיות על הכיסא ולזרוק את הרגליים שלי לאן שאחפוץ מבלי להסתכן בחשיפת ירך נועזת. 

 

מבושמת קלות ומוקירה את החום שבגדי מספקים לי, המשכתי לגיחה קצרה לעבודה. גילוי נאות – אני עובדת במכון כושר תל אביבי עד כדי קלישאה. כשניסיתי להעלות בעיני רוחי אישה חרדית (או לחילופין איש חרדי) יורדת במדרגות אל עבר היכל הרואים והמשתדלים בכח להראות, שמרימים משקולות בביגוד מינימלי ואנחות דורשות תשומת לב, צחקקתי לעצמי מחמת האבסורד. המציאות הסתנכרנה עם התרחיש שבניתי בראשי ומיד אחרי שעברתי את דלפק הקבלה וירדתי לאולם המתאמנים בדרכי למשרדים, כמעט ועפתי באוויר ממשב הרוח שהגבות שהונפו לעברי יצרו. שוב נמנעו מליצור איתי קשר עין והפעם הוסיפו הירתעות ממשית מהגוף שלי, מעין קפיצה קטנטנה הצידה מכל מי שחלפתי על פניו. בהתחלה הרגשתי מצורעת, אבל אז הבנתי שההתנהגות נובעת מניסיון לכבד את המרחב שלי.עד אותו הרגע שכחתי לגמרי שאני אמורה להיות שומרת נגיעה.

 

משמאל דוסית ומימין חילונית. תמוז קולבר

 

כשחזרתי הביתה בלילה, מלווה בתחושת הקלה, הורדתי מעצמי את התחפושת. הייתי נסערת מאירועי היום שהיה וניסיתי לפצוח במניפסט פילוסופי-טלפוני לחברי, להסביר להם בפליאה על השעות בחוץ כמישהי אחרת, בהן לדאבוני הבנתי את כובד המשקל והמשמעות שאני מייחסת להצגת הגוף שלי לראווה כחלק מההגדרתי ליופי. למזלם ולדאבוני, שיחות ההרהורים על טיב החברה החילונית בה אנו חיים נגדעו באיבן לטובת התארגנות ליציאה אליה התחייבתי מבעוד מועד. כשסובבתי מאחורי את המפתח ויצאתי החוצה לרחובות, חמושה בזוג הרגליים שקיבלתי בחזרה ושפתי דובדבן, זכיתי למטר ההערות חסרות הבושה השגרתי מגברברי הרחוב ופתאום נפל לי האסימון – עברתי יום שלם בלי שנזרקה לעברי אפילו מחמאה מפוקפקת אחת.

 

יום ב'

את היום שלמחרת פתחתי באחת המשימות המאתגרות לאנשים מכל המגזרים כאחד ועשיתי את דרכי לדיזינגוף סנטר כדי לתקן את האייפון הסדוק. בחנות, אליה יצא לי להגיע מספר פעמים בתור בחורה שמתקשה לחתום על הסכמי שלום עם הטכנולוגיה העכשווית, עובדים מספר גברים. הם ישרים (לפחות כך השמועה אומרת), זריזים ומקצועיים ועכב האכילס שלהם היא תל אביביות צעירות, איתן יפלרטטו בלי לייחס חשיבות לצקצוקי העומדים בתור. מבלי משים, כשהגיע תורי ועיניו הפקחות של הטכנאי ננעלו על עיניי כשביקש לשמוע על מכאובי המכשיר התקול, חייכתי אליו בביטחון ופתחתי בשיחה. הוא גלגל עיניים והפטיר לעברי – "גברת יש כאן עוד אנשים בתור, קדימה". התגובה החדה שלו הרגישה כמו סטירה מצלצלת.

 

נטולת סלולרי שיציל אותי מהסביבה המסרבת להביט בעיניי כבר יומיים, גמעתי את קינג ג'ורג' בצעדים מהירים. שום חיוך לא נקרה לדרכי, אף אחד לא התעניין מי אני, לאן אני הולכת, האם יש לי חבר ומה מידת החזייה שעליי. היתה לי חצי שעה לשרוף עד לארוחת צהריים עם חברה ושום הסחת דעת להתעסק בה. החלטתי ללכת למקום היחידי בו אוכל לשבת בשקט עם עצמי ולהרהר וכך מצאתי את עצמי, למרבה ההפתעה, על ספסל מחוץ לבית הכנסת הגדול שעשה רושם נטוש.

 

כזו אני? אם בכל מקום אליו אני הולכת, החל מהבר השכונתי ועד לחנות המכשירים הסלולרים, אני מסתמכת על חצאית חושפת רגליים, חיוך קורץ ושנינות לא חמודה כדי לקבל יחס מועדף, זה לא הופך אותי לזונה? העולם מחייך חיוך צחור ורחב אל עבר מי שמשחקת איתו במשחקי פיתוי, אבל האם החיוך הזה מיועד אליי במיוחד או אל כל מי שתסכים לסחור בפיסות מעורה?

 

מעט שפופה, מחכה בקוצר רוח למפגש שינער אותי מכובד משקלן של המחשבות, כיתתתי רגלי אל עבר הסושיה בשדרות רוטשילד. שוב מפגן גבות מורמות, מלצר אחד שאץ ליישר איתי קו לגבי היות המקום לא כשר, מלצר שני שזיהה אותי ושאל אם אני מתחזקת, חברה אחת שלקתה בהלם קל אחרי שצף הדיבור שלי שגולל בפניה את הבלבול שיומיים שביטלו את הבל היופי נטעו בי, וזהו. הורדתי את הצעיף מהראש, שחררתי את השיער מסורגי הקליפס ונשמתי לרווחה.

 

בלי חצאית מיני, בלי שיער גולש. תמוז קולבר בימים רגילים

 

את מסקנות היומיים האחרונים אני מביאה בפניכם לפני ששפכתי על עצמי בחזרה את דלי הצבע, שניה לפני שאצא שוב החוצה עם חיצים  המצביעים עליי בכל רגע נתון כדי להודיע לסביבה שאני כאן. עודני הבחורה שהלכה ברחובות תל אביב כמו צל, לא מסובבת אף מבט, שקופה.

 

תל אביב, העיר שלי, היא עיר קשוחה. כדי לשרוד בה אני עוטה עליי צבעי מלחמה בכל בוקר, חמושה בביטחון פיקטיבי ועקבים גבוהים. נותנת פייט עם כל מה שאמא טבע ואבא סכין המנתחים נתנו לי, מבלבלת הטרדות במחמאות ומסתבר שגם מגדירה את עצמי דרך הסביבה. יומיים של טשטוש, בהם נלקחו ממני כלי הנשק, לא שלחו אותי לצד של המפסידים, אלא הוציאו אותי לגמרי מהמשחק, מה שלא הייתי מוכנה לו. מעולם לא הבנתי כמה חוזק פנימי צריך כדי לחיות בחברה ולא לציית לחוקים בה. אני לא מכירה נשים חרדיות, אף פעם לא הבחנתי בהן בנוף האורבני וגם כשכן הנחתי שהדרך בה הן חיות קלה עבורן. עכשיו אני לא כל כך בטוחה שזה נכון. בחברה שלנו, לפחות דרך העיניים שלי, כל אישה מחוייבת עוד מילדות להקריב קורבנות כדי לזכות במוחשיות, להפוך להיות אמיתית. ככל שתקריבי יותר מעורך, כך תזכי בנשיות. אם תחייכי לגברים המזילים עלייך ריר העולם, שיתמלא לפתע בהטבות והקלות, יחייך בחזרה. אין לי דרך לסיים במסקנה חוצבת להבות, אלא רק בתקווה שהמחשבות ישקעו קצת יותר עמוק, שהעיניים יפקחו קצת יותר לרווחה ואני אצליח להביא את עצמי למקום בו אם אכסה את גופי לא ארגיש פחות שווה.

 

לניסוי הקודם של תמוז קולבר

תגובות (0)
הוסף תגובה