קולנוע של נשים בישראל: תמונת מצב

רוב סרטי העלילה, המופצים בבתי הקולנוע, מבויימים על ידי גברים. סרטיהן של נשים מהווים בממוצע 5-10% מכלל הסרטים העולים לאקרנים מדי שנה. השאלה מדוע זה כך ואיך אנחנו משנות את זה מעסיקה קולנועניות ופעילות פמיניסטיות מזה שנים ומסוקרת בהרחבה באופן קבוע במגזינים ובלוגים מהשורה הראשונה דוגמת ה- The Guardian, WomenandHollywood, Variety, Indiewire ועוד. יש שיבקשו לסתום את הגולל על הדיון החשוב סביב ייצוגן הנמוך של נשים כבמאיות, קרי מובילות הסיפור הקולנועי, בהינף יד. אלה יאמרו שנשים פשוט לא רוצות לביים.

 

עוד באון לייף:

 

מוזר. בעיקר בהתחשב בעובדה שנשים מהוות רוב בלימודי קולנוע באופן גורף – גם כשמדובר בהשכלה גבוהה וגם תיכונית. ועוד יותר משונה לחשוב כך, כאשר החל משנות ה-70' צצים עוד ועוד ארגונים, פסטיבלים, קבוצות, קרנות ואיגודים שמטרתם לקדם עשייה קולנועית של נשים. העדרותן של נשים מכסא הבמאי, אם כן, מצביעה על שוק עבודה ממוגדר שמעדיף באופן מובהק גברים מסיבות רבות ומגוונות: משקיעים נרתעים להפקיד את כספם בפרויקט שמובילה אישה; אי התאמתה של התעשיה והדרישות המקצועיות לאמהות; נורמות סקסיטסטיות ואפליה מובנית בתעשיה שהופכות את סביבת העבודה לקשה עד בלתי- אפשרית עבור נשים רבות; מוסכמות 'הסיפור הטוב' שהוא לרוב סיפור על גבר מנקודת מבט של גבר ועוד.

 

חשיבותם של סרטי הבמאיות נובעת מכך שיש באפשרותם לחלץ את הנשים מהייצוג הסקסיסטי והסטריאוטיפי של סרטי הגברים ולהביא למסך נשים וסיפורים מורכבים ואותנטיים מנקודת מבט פנימית ואינטימית. במילים אחרות, רק נשים יכולות להביא למסך את חייהן ואת עצמן ולהכניס את עצמן להיסטוריה. גברים, באופן טבעי, עושים זאת בהצטיינות יתרה בשביל עצמם. בעיקר גברים לבנים בני המעמד בינוני- גבוה כמובן.

 

בישראל ממוצע הסרטים שבויימו על ידי נשים עומד על כ-10%. ואולם אל הנתון הזה יש להתייחס במשנה זהירות. ראשית, במשך קרוב לארבעים שנות קולנוע, מ-1932 אז עלה למסכים "עודד הנודד" שנחשב לסרט הישראלי הראשון ועד 1969 אף אישה לא ביימה סרט בישראל. ואחרי הסרט הראשון שביימה אישה בארץ, שוב שקטה הארץ עשור שלם עד 1979. שנית, גם כשנשים החלו לביים סרטים, השתתפותן נתונה לתנודות כאשר יש שנים בהן אין אף סרט שביימה אישה (למשל בשנת 1984 וגם בשנת 2000); יש שנים בהן יש סרט אחד או שניים של אישה (1992 וגם 2009 ו-2010); שנים בהן סרטי הנשים מהווים חמישית או רבע מכלל הסרטים (1994 ו-2011); ושנה אחת יוצאת דופן בה מספר סרטי הבמאיות מגיע כמעט למחצית (!) מכלל הסרטים (2014). לכן דרושה סטטיסטיקה טהורה ומקצועית שתמפה את כלל הנתונים ותעשה סדר באשר להשתתפותן של נשים בבימוי קולנוע עלילתי. ובכל זאת, ניתן בהחלט לומר שנראה כי דרכינו עוד ארוכה ליום בו סרטיהן של נשים ישקפו את שיעורנו באוכלוסיה וכן את הגיוון העדתי- מעמדי- דתי שלנו ויהוו מחצית מכלל היצירה הקולנועית בישראל ובעולם. מעניין איך הקולנוע יראה אז. ועד שיגיע היום הזה, אפשר להתנחם בסרטים שביימו נשים עד כה ולחפש את עצמנו ואת החברות, האחיות והאמהות שלנו על המסך. והנה נקודת מוצא – רשימת הסרטים העלילתיים שביימו נשים בישראל.

 

לפני מחר/ אלידע גרא, 1969

רגעים/ מיכל בת אדם, 1979

מעגלים של שישבת/ עידית שחורי, 1980

על חבל דק/ מיכל בת אדם, 1980

בן לוקח בת/ מיכל בת אדם, 1982

אלף נשיקות קטנות/ מירה רקנטי, 1982

דברי אליי אהבה/ ציפי טרופה, 1983

המאהב/ מיכל בת אדם, 1986

תל אביב – ברלין/ ציפי טרופה, 1987

אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב/ מיכל בת אדם, 1989

על הפנים/ הדסה דגני ודליה חוברס, 1989

אבא גנוב 3/ איילת מנחמי, 1991

סיפורי תל אביב/ איילת מנחמי ונירית ירון, 1992

קיץ אל אריקה/ דליה הגר, 1992

אישה זרה/ מיכל בת אדם, 1993

איה, אוטוביוגרפיה דימיונית/ מיכל בת אדם, 1994

ארץ חדשה/ אורנה בן דור, 1994

בשם האהבה/ עידית שחורי, 1994

סיפור שמתחיל בלוויה של נחש/ דינה צבי ריקליס, 1994

כלבים לא נובחים בירוק/ ארנה ויוחנן רביב, 1996

עפולה אקספרס/ ג'ולי שלז, 1997

אהבה ממבט שני/ מיכל בת אדם, 1998

כרוניקה של אהבה/ ציפי טרופה, 1998

סודות משפחה/ ניצה גונן, 1998

חצוצרה בואדי/ לינה וסלבה צ'פלין, 2001

שישה מיליון רסיסים/ ציפי טרופה, 2001

היה או לא היה/ לינה וסלבה צ'פלין, 2002

חיים זה חיים/ מיכל בת אדם, 2003

אור/ קרן ידעיה, 2004

ולקחת לך אישה/ רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ, 2004

מוכרחים להיות שמח/ ג'ולי שלז, 2005

קרוב לבית/ וידי בילו ודליה הגר, 2005

שלוש אמהות/ דינה צבי ריקליס, 2006

מדוזות/ שירה גפן ואתגר קרת, 2007

נודל/ איילת מנחמי, 2007

ריטה שם זמני/ מיכל בת אדם, 2007

מוקי בוערה/ לינה וסלבה צ'פלין, 2008

שבעה/ רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ, 2008

9.99$/ תתיה רוזנטל, 2008

כלת הים/ קרן ידעיה, 2009

מאיה/ מיכל בת אדם, 2010

אורחים לרגע/ מיה קניג, 2011

ג'ו + בל/ רוני קידר, 2011

הנותנת/ הגר בן אשר, 2011

לא רואים עליך/ מיכל אביעד, 2011

עמק תפארת/ הדר פרידליך, 2011

אליס/ דנה גולדברג, 2012

ברקיע החמישי/ דינה צבי ריקליס, 2012

הירושה/ היאם עבאס, 2012

למלא את החלל/ רמה בורשטיין, 2012

ריח פועלים/ גודיס שניידר, שונית אהרוני, רוני אורון, איילת ורשל, 2012

ההיא שחוזרת הביתה/ מאיה דרייפוס, 2013

עד סוף הקיץ/ נועה אהרוני, 2013

פלסטלינה/ וידי בילו, 2013

אנשים כתומים/ חנה אזולאי הספרי, 2014

אפס ביחסי אנוש/ טליה לביא, 2014

בורג/ שירה גפן, 2014

בן זקן/ אפרת כורם, 2014

גט/ רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ, 2014

הקפות/ לי גילת, 2014

הרחק מהעדרו/ קרן ידעיה, 2014

וילה תומא/ סוהא עראף, 2014

טירוף כפול שלוש/ דניאל ג'יידלין, 2014

מיתה טובה/ שרון מימון, טל גרניט, 2014

עמק/ סופי ארטוס, 2014

פנסיון פראכט/ תמר ירום, 2014

פרינסס/ טלי שלום עזר, 2014

סופעולם/ רוני קידר, 2014

שגר אותי לחלל סשה/ גנית אורין, 2014

 

** כמו כן הופקו בארץ גם מספר סרטים של במאיות זרות:

אל תשאלי אם אני אוהב/ ברברה נובל, 1979

הבוגד הקטן/ לין רות', 2008

חיי אהבה/ מריה שרדר, 2008

התפרקות/ נינה מנקס, 2011

תגובות (0)
הוסף תגובה