רוב סרטי העלילה, המופצים בבתי הקולנוע, מבויימים על ידי גברים. סרטיהן של נשים מהווים בממוצע 5-10% מכלל הסרטים העולים לאקרנים מדי שנה. השאלה מדוע זה כך ואיך אנחנו משנות את זה מעסיקה קולנועניות ופעילות פמיניסטיות מזה שנים ומסוקרת בהרחבה באופן קבוע במגזינים ובלוגים מהשורה הראשונה דוגמת ה- The Guardian, WomenandHollywood, Variety, Indiewire ועוד. יש שיבקשו לסתום את הגולל על הדיון החשוב סביב ייצוגן הנמוך של נשים כבמאיות, קרי מובילות הסיפור הקולנועי, בהינף יד. אלה יאמרו שנשים פשוט לא רוצות לביים.
עוד באון לייף:
מוזר. בעיקר בהתחשב בעובדה שנשים מהוות רוב בלימודי קולנוע באופן גורף – גם כשמדובר בהשכלה גבוהה וגם תיכונית. ועוד יותר משונה לחשוב כך, כאשר החל משנות ה-70' צצים עוד ועוד ארגונים, פסטיבלים, קבוצות, קרנות ואיגודים שמטרתם לקדם עשייה קולנועית של נשים. העדרותן של נשים מכסא הבמאי, אם כן, מצביעה על שוק עבודה ממוגדר שמעדיף באופן מובהק גברים מסיבות רבות ומגוונות: משקיעים נרתעים להפקיד את כספם בפרויקט שמובילה אישה; אי התאמתה של התעשיה והדרישות המקצועיות לאמהות; נורמות סקסיטסטיות ואפליה מובנית בתעשיה שהופכות את סביבת העבודה לקשה עד בלתי- אפשרית עבור נשים רבות; מוסכמות 'הסיפור הטוב' שהוא לרוב סיפור על גבר מנקודת מבט של גבר ועוד.
חשיבותם של סרטי הבמאיות נובעת מכך שיש באפשרותם לחלץ את הנשים מהייצוג הסקסיסטי והסטריאוטיפי של סרטי הגברים ולהביא למסך נשים וסיפורים מורכבים ואותנטיים מנקודת מבט פנימית ואינטימית. במילים אחרות, רק נשים יכולות להביא למסך את חייהן ואת עצמן ולהכניס את עצמן להיסטוריה. גברים, באופן טבעי, עושים זאת בהצטיינות יתרה בשביל עצמם. בעיקר גברים לבנים בני המעמד בינוני- גבוה כמובן.
בישראל ממוצע הסרטים שבויימו על ידי נשים עומד על כ-10%. ואולם אל הנתון הזה יש להתייחס במשנה זהירות. ראשית, במשך קרוב לארבעים שנות קולנוע, מ-1932 אז עלה למסכים "עודד הנודד" שנחשב לסרט הישראלי הראשון ועד 1969 אף אישה לא ביימה סרט בישראל. ואחרי הסרט הראשון שביימה אישה בארץ, שוב שקטה הארץ עשור שלם עד 1979. שנית, גם כשנשים החלו לביים סרטים, השתתפותן נתונה לתנודות כאשר יש שנים בהן אין אף סרט שביימה אישה (למשל בשנת 1984 וגם בשנת 2000); יש שנים בהן יש סרט אחד או שניים של אישה (1992 וגם 2009 ו-2010); שנים בהן סרטי הנשים מהווים חמישית או רבע מכלל הסרטים (1994 ו-2011); ושנה אחת יוצאת דופן בה מספר סרטי הבמאיות מגיע כמעט למחצית (!) מכלל הסרטים (2014). לכן דרושה סטטיסטיקה טהורה ומקצועית שתמפה את כלל הנתונים ותעשה סדר באשר להשתתפותן של נשים בבימוי קולנוע עלילתי. ובכל זאת, ניתן בהחלט לומר שנראה כי דרכינו עוד ארוכה ליום בו סרטיהן של נשים ישקפו את שיעורנו באוכלוסיה וכן את הגיוון העדתי- מעמדי- דתי שלנו ויהוו מחצית מכלל היצירה הקולנועית בישראל ובעולם. מעניין איך הקולנוע יראה אז. ועד שיגיע היום הזה, אפשר להתנחם בסרטים שביימו נשים עד כה ולחפש את עצמנו ואת החברות, האחיות והאמהות שלנו על המסך. והנה נקודת מוצא – רשימת הסרטים העלילתיים שביימו נשים בישראל.
לפני מחר/ אלידע גרא, 1969
רגעים/ מיכל בת אדם, 1979
מעגלים של שישבת/ עידית שחורי, 1980
על חבל דק/ מיכל בת אדם, 1980
בן לוקח בת/ מיכל בת אדם, 1982
אלף נשיקות קטנות/ מירה רקנטי, 1982
דברי אליי אהבה/ ציפי טרופה, 1983
המאהב/ מיכל בת אדם, 1986
תל אביב – ברלין/ ציפי טרופה, 1987
אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב/ מיכל בת אדם, 1989
על הפנים/ הדסה דגני ודליה חוברס, 1989
אבא גנוב 3/ איילת מנחמי, 1991
סיפורי תל אביב/ איילת מנחמי ונירית ירון, 1992
קיץ אל אריקה/ דליה הגר, 1992
אישה זרה/ מיכל בת אדם, 1993
איה, אוטוביוגרפיה דימיונית/ מיכל בת אדם, 1994
ארץ חדשה/ אורנה בן דור, 1994
בשם האהבה/ עידית שחורי, 1994
סיפור שמתחיל בלוויה של נחש/ דינה צבי ריקליס, 1994
כלבים לא נובחים בירוק/ ארנה ויוחנן רביב, 1996
עפולה אקספרס/ ג'ולי שלז, 1997
אהבה ממבט שני/ מיכל בת אדם, 1998
כרוניקה של אהבה/ ציפי טרופה, 1998
סודות משפחה/ ניצה גונן, 1998
חצוצרה בואדי/ לינה וסלבה צ'פלין, 2001
שישה מיליון רסיסים/ ציפי טרופה, 2001
היה או לא היה/ לינה וסלבה צ'פלין, 2002
חיים זה חיים/ מיכל בת אדם, 2003
אור/ קרן ידעיה, 2004
ולקחת לך אישה/ רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ, 2004
מוכרחים להיות שמח/ ג'ולי שלז, 2005
קרוב לבית/ וידי בילו ודליה הגר, 2005
שלוש אמהות/ דינה צבי ריקליס, 2006
מדוזות/ שירה גפן ואתגר קרת, 2007
נודל/ איילת מנחמי, 2007
ריטה שם זמני/ מיכל בת אדם, 2007
מוקי בוערה/ לינה וסלבה צ'פלין, 2008
שבעה/ רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ, 2008
9.99$/ תתיה רוזנטל, 2008
כלת הים/ קרן ידעיה, 2009
מאיה/ מיכל בת אדם, 2010
אורחים לרגע/ מיה קניג, 2011
ג'ו + בל/ רוני קידר, 2011
הנותנת/ הגר בן אשר, 2011
לא רואים עליך/ מיכל אביעד, 2011
עמק תפארת/ הדר פרידליך, 2011
אליס/ דנה גולדברג, 2012
ברקיע החמישי/ דינה צבי ריקליס, 2012
הירושה/ היאם עבאס, 2012
למלא את החלל/ רמה בורשטיין, 2012
ריח פועלים/ גודיס שניידר, שונית אהרוני, רוני אורון, איילת ורשל, 2012
ההיא שחוזרת הביתה/ מאיה דרייפוס, 2013
עד סוף הקיץ/ נועה אהרוני, 2013
פלסטלינה/ וידי בילו, 2013
אנשים כתומים/ חנה אזולאי הספרי, 2014
אפס ביחסי אנוש/ טליה לביא, 2014
בורג/ שירה גפן, 2014
בן זקן/ אפרת כורם, 2014
גט/ רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ, 2014
הקפות/ לי גילת, 2014
הרחק מהעדרו/ קרן ידעיה, 2014
וילה תומא/ סוהא עראף, 2014
טירוף כפול שלוש/ דניאל ג'יידלין, 2014
מיתה טובה/ שרון מימון, טל גרניט, 2014
עמק/ סופי ארטוס, 2014
פנסיון פראכט/ תמר ירום, 2014
פרינסס/ טלי שלום עזר, 2014
סופעולם/ רוני קידר, 2014
שגר אותי לחלל סשה/ גנית אורין, 2014
** כמו כן הופקו בארץ גם מספר סרטים של במאיות זרות:
אל תשאלי אם אני אוהב/ ברברה נובל, 1979
הבוגד הקטן/ לין רות', 2008
חיי אהבה/ מריה שרדר, 2008
התפרקות/ נינה מנקס, 2011