מוסד הניסויים: כשבחורה גבוהה הולכת על עקבים

להיות אישה גבוהה בישראל זה אתגר לא פשוט. אמנם התפיסה העולמית הרווחת לגבי תמירות היא שגובה נכבד מעניק מראה אצילי נכסף, אבל בפועל, במדינתנו הקטנה, החוק הזה תופס בעיקר לגבי גברים. אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הנשים הגבוהות שהכרתי שלא חוו, בעברן כמתבגרות או עד עצם היום הזה, תסביכים עם הסנטימטרים שמעל לממוצע. נשים גבוהות לא נדחסות לתמונה הצרובה בראשנו מילדות, של גבר חזק וגדול המגן על עלמה יפה המביטה אליו בעיניים כמהות מלמטה – נולדנו מישירות מבט ועבור חלק גדול מאיתנו, אפילו בחלוף השנים עם בואה של הקבלה העצמית, עניין הגובה תמיד נשאר נקודה רגישה. 

 

לטורים הקודמים של תמוז קולבר:

 

השבוע התבקשתי לנעול נעלי עקב לכל מקום למשך יומיים שלמים. המשימה הנ"ל, שהתקבלה ברטינה לנוכח הידיעה שאני הולכת להרגיש קצת נבדלת בימים הקרובים, היתה עד לאחרונה קו אדום שלא הייתי מוכנה לחצות. את רוב שנותי העברתי באמונה שאני עצומה – ראש מבצבץ מעל לשאר. לא בדרך הגבעולית והדקיקה של הדוגמניות, אלא כמו טרול, שרק, הר קטן אם תרצו – רחוקה מרחק שנות אור מהקומפקטיות של הבחורות הישראליות המצויות שהערצתי כל כך בזמנו. חברות גבוהות, שמנות ורזות כאחת, נתפסו בעיניי כמרשימות בצורה יוצאת דופן, אבל כשהתואר הזה הופנה אליי הוא נתפס כמילה נרדפת לענקית. היום, אחרי עבודה עצמית אינטנסיבית, עקבים אמנם הפכו לחלק מהארון שלי, אבל לא כדרך קבע.

 

יום א' – 1.81 מ': להרגיש בלתי מושגת, לטוב ולרע

ביום הראשון לניסוי נעלתי את נעלי העקב הראשונות שלי – מגפיים שחורים בגובה שבעה סנטימטרים,  אותן רכשתי לאחר פרידה מבן זוג שהיה נמוך ממני ובדיעבד היווה את יריית הפתיחה למסע הקבלה העצמית שלי כבחורה גבוהה. את הבחור הנ"ל הכרתי אחרי שנים רבות של הצבת רף גובה מסויים שהגברים שנכנסו לחיי נאלצו לעבור. מובן שברגע שהתאהבתי הבדלי הגובה הטשטשו עד שנעלמו כליל. כשהרגשתי נשית ועדינה ליד גבר שלא גורם לי להראות קטנה, התחלתי להבין שהחן שלי עומד בפני עצמו ולא כתוצאה מהמידות שלי ביחס לאחרים. הבחור ההוא התגאה בכל אחד מ-174 הסנטימטרים שהם אני, אך עם זאת, ניסיתי לצמצם פערים והטלתי וטו על כל נעל עם סנטימטר מעבר לסוליה דקה. אחרי שנפרדנו קניתי לעצמי את המגפיים השחורות כדי להרים את עצמי, תרתי משמע, למעלה מהבוץ בו שקעתי ומאז הן הנעליים האהובות עליי.

 

גבוהה גם ככה. עם ובלי עקבים

 

את היום הראשון העברתי בכפולה בעבודה, שמתוקף היותה ממוקמת בחדר כושר, הייתי היחידה מתוך המאות שפקדו את המכון באותו היום שנעלה נעליים גבוהות. כשאני הולכת עם נעלי עקב כל ההליכה שלי משתנה. אני לא בטוחה אם זה קורה לכולן או רק לנשים גבוהות, אבל משהו בעובדה שאני מתנשאת לגובה שרוב גברברי ארצנו היו חולמים עליו בעודי לבושה בחצאית וחולצה קצרצרה, גורם לי להרגיש מוצגת לראווה, בולטת מעל כולם, מה שמצריך התנהלות פיזית בהתאם. כשירדתי במדרגות הכניסה האפורות לספייס ברחוב שנקין הרגשתי שאני פוסעת על רחבת הריקודים בנשף לבני מלוכה. המעידה האופיינית ממדרגת הבטון האחרונה לתוך שלולית מי ספונג'ה מלוכלכים החזירה אותי למציאות המגושמת בה אני נועלת נעליים לא פרקטיות ובקרוב אתחיל לדדות בהתאם.

 

לאורך היום זכיתי למחמאות ותלונות לסירוגין. אם נשים מעל מטר שבעים הן מרשימות, חברותיהן החוצות את גבול המטר ושמונים כבר הופכות למושא לבהייה, כשבניגוד למה שציפיתי, המבטים נשאו עמם מסרי השתאות וכמיהה. הרגשתי בלתי מושגת, לטוב ולרע. יש משהו משכר בהליכת אמזונה עוצמתית ומלאת ביטחון פיקטיבי אך משכנע, אבל כשנוצרו פערי גובה משמעותיים גם עם הבחורים שבדרך כלל היו גבוהים ממני בקצת, הרגשתי מבודדת – גדולה בין קטנים. את תפקיד המקהלה הרוטנת מילאו חברי למשרד, שמתוקף היותנו קרובים הרשו לעצמם להתלונן בהיתוליות על המצב, שלטענתם מקטין אותם. כשדידיתי בחזרה הביתה, מנסה לשמור על גב זקוף והליכה שתיראה נינוחה למרות הכאב שהפציע בצהריים והתגבר עם רדת החמה, חשבתי על נשים המתנשאות לגבהים כאלו באופן טבעי וההתמודדות היומיומית עם הרגשת הניכור הזו.

 

יום ב' –  1.82 מ': להרוס דייט בגלל הגובה

את היום השני לניסוי פתחתי בסיבוב בשוק הכרמל. את הנעליים שנעלתי, שהתגלו בהמשך כשלוחה פרטית משלי לגיהנום, שאלתי מא' שותפתי לדירה. כשטופפתי לי בין דוכני הירקות על אספלט שטוף ביוב ועגבניות נרקבות, הרגשתי מטומטמת. הנעליים עיכבו אותי פיזית, גרמו לי להראות כמו שילוב אתני של ישראלית וויקינג וזיכו אותי להערות ושריקות מהשנייה בה כף רגלי הדואבת פסעה אל תוך תחומי השוק ועד שחצתה את גבולות היציאה. לא קיבלתי תגובות רעות או יוצאות דופן, פשוט בלטתי בנוף והכירו בנוכחות שלי בדרך הכרמל המסורתית – מחמאות קולניות והצעת מנחות בצורת תמרים.

 

החברים החדשים שלי.

 

מאוחר יותר, את רוב זמני בעבודה, מיד לאחר שסיימתי להסביר לתוהים ולתוהות את פשר הוויית עמוד החשמל שאימצתי כדרך קבע, העברתי בישיבה מכורבלת מול המחשב והרהור על פשר קנקנן של הנשים המחוברות לסטילטו יומם וליל. עם כל אדם שהגיע למכון וביקש סיור, הרגשתי יותר ויותר כבולה להליכה איטית ומלאת פאסון והתחלתי לדמיין את עצמי רצה יחפה באחו, משוחררת מכאבים ומעכבות. במהלך המשמרת שמתי לב שהניכור שהסקתי שהגיע בעסקת חבילה עם חציית גבול המטר שמונים לא היה רק פרי דמיונו של מוחי הקודח. הבחורים שבדרך כלל מאמצים אותי לליבם בחיבוקים שמרו מרחק כדי לא להראות נמוכים לידי והטיולים בעוטף שנקין עם הבנות שגם ככה נמוכות ממני בראש הפכו מטקס גרירת רגליים הדדית למיצג מוזר של הפרשי גובה עצומים. הרגשתי כמו אמא אווזה ענקית שמוקפת בברווזונים כל היום.

 

היום השני מיאן להסתיים. קבעתי בסופו פגישה עם ידיד (וקצת מעבר) מעברי הפוחז ומהבוקר שקלתי האם להגיע גם לפגישה הזו בעקבים ולהסתכן בהרס המשיכה ההדדית. בצעד אמיץ שיכול להיות שקצת קשור לעובדה שלא היו לי נעליים להחלפה, החלטתי להמשיך להסתובב עם הראש בעננים ולהגיע כמו שאני. התחרטתי על הבחירה הזו תוך פחות מדקה, כשהתכופפתי מעט כדי להיכנס לחיבוק. בצעד גברי טיפוסי ומצער, הבחור לא הפסיק לדבר על הפרשי הגובה בכל פעם שעמדנו סמוכים. החל משאלות על למה אני צריכה את זה, דרך תהיות אם משלמים לי מספיק כדי שיהיה שווה לפסול 99% מהגברים ועד הקביעה, שהורידה אותו מכס האטרקטיביות שהענקתי לו לפני שנים רבות, שלנשים בגובה שלי אסור לנעול נעלי עקב, אנחנו גם ככה גבוהות מדיי.

 

סוף סוף להוריד אותם

באמצע הדרך חזרה הביתה, על שדרות רוטשילד, החלטתי להתחבר לתמוז הגמורה של גיל 21 ולצלוע יחפה עם הנעליים ביד.הייתי מבושמת עד כדי שיחה ערה עם עצמי (בראש, עוד לא הגעתי למונולוגים ציבוריים) על גברים רפי שכל, קרסוליים מדממים ונעלי עקב. חברה אמרה לי שלשום  שגברים המציאו את נעלי העקב כדי שהנשים לא יוכלו לברוח ותהיתי אם הם שקלו את האפשרות שיספגו סטילטו לארובת העין במקרים של הגנה עצמית.

תגובות (0)
הוסף תגובה