נראה לי שנאנסתי

אי שם לפני שבע שנים, עשרים קילוגרמים של שומן עודף וטון או שניים של שנאה עצמית, אני חושבת שאנסו אותי. אני לא בטוחה לגמרי, הדחקה היא סוג של עבודה שמשחררת והזיכרונות, כמו החבורות, היטשטשו עם הזמן. עם זאת, למרות שההיסטוריה נכתבת בדרך כלל על ידי המנצחים, צד אליו אני פחות משוייכת במקרה הנ"ל, החלטתי שהגיע הזמן להמשיך להתמודד עם המפלצת ולשם כך יש להפיח בה חיים.

 

עוד באון לייף:

 

בשנת 2008, בשלהי גיל 19, טסתי לשבועיים לאירופה במסגרת משלחת צעירים ומבטיחים מתל אביב, שדרות ורמאללה. הייתי הילדונת שבחבורה, השארתי את מדי צה"ל בארון, ישנתי לראשונה לבד בארץ זרה, חשפתי את נשמתי בפני זרים שהפכו למשפחה אחרי שעות בודדות של היכרות והכרתי אנשים נפלאים. בעיניים פעורות לרווחה גמעתי את נופי הכפר בו התארחנו, אימצתי לקרבי את החופש שמעולם לא ידעתי ומצאתי בחור שיעיר את להקת הפרפרים שמילדות ועד עצם היום הזה נוהגת לחוג סביב ראשי ולחפש ריגושים לעוף איתם.

 

ר' היה הגיבור השרמנטי באגדה שהלב שלי הכתיב בדייקנות. במבט מפוקח בדיעבד מעיניה של אישה הוא היה פחות או יותר ההגדרה המילונית לאפס – ליצן אבוד עם צ'ארם שעובד על בנות העשרה בלבד. במבט של ילדונת שתיעבה את עצמה ונמשכה לכל מה ומי ששידר ביטחון – הוא היה מצחיק, שנון, גבוה, חזק ומלא, מלא ביטחון עצמי וגדול ממני בעשור שלם  – מתכון מושלם לקראש, להמתקת השהות הגם ככה מוצפת רגשות ביבשת הלא כל כך רחוקה.

 

 

ערב אחד, כשחזרתי מיום של שופינג עם חברה בעיר סמוכה, נתקלתי בו בלובי. ישבנו וצחקנו עד חצות, כשהסובבים אותנו פורשים אחד אחד לחדריהם ומותירים אותנו שקועים לבדנו בספה. הוא דיבר המון ואני הקשבתי, מהופנטת, לסיפוריו הצבעוניים על חיי קופירייטר בעיר הגדולה. חוסר הביטחון שאפף אותי באותם שנים יצר סביבי חממה מגנה של העדר ניסיון ונאיביות שאפשרו לי להתרגש מאותו הרגע, לשקוע בו בלי לחשוב על הדברים הבאים אליהם הוא יוביל. היד הגדולה שלו רפרפה על הברך שלי, התחילה לגלוש לכיוון הירך ולוותה בניצוץ הזה בעיניים, שהיום הוא כל כך מוכר ואז עוד נתפס בעיניי כהפגנת רגש ולא כחרמנות רגעית. הוא שאל אם אני רוצה לבוא לעשן איתו ועם חברים, סירבתי בדרך הכי אגבית שיכולתי כדי לא להסגיר שסמים ממני והלאה ופרשתי בדילוגים לחדרי, סמוקה ומחוייכת, אחרי שקבענו שידפוק על דלתי כשיחזור ואם אהיה ערה נמשיך לדבר.

 

שכבתי ערה במיטה. שתי השותפות שלי לחדר בדיוק נרדמו אחרי סשן סוער שארך כשעה, בו האחת נוחרת כמו איכר חסון והשנייה מנסה בכל דרך שהיא, אלימה או נעימה, לגרום לה להפסיק. הלב שלי דהר, ככל הנראה ניסה להדביק את הקצב עם הפנטזיות שרצו להן במרחב המוגן של הדימיון, שפחות או יותר הסתכמו בנשיקה רומנטית וסוערת שתרעיד את עולמי. קשה לי להכניס את כפות רגליי חרושות הפצעים מנעלי העקב לסניקרס של הנערה ההיא, שלא היה לה מושג. אם היום אני הבחורה הכי יפה בגן, שלמדה למנף את הסקס אפיל שלה לטובתה כמעט בכל אספקט בחיים, לאותה חיילת הלומת פנטזיות עוד לא היו הכלים לפענח את המציאות בה היא חיה. כשנשמעה הדפיקה המיוחלת על הדלת, בקושי יכלתי להבחין בה בין פעימות הלב מחרישות האוזניים. משחתי את שפתיי בשפתון בטעם תות ועזבתי את המיטה החמימה.

 

הצצתי החוצה. ר' עמד במסדרון, חמוש בעיניים מזוגגות וחיוך שובב. הוא משך אותי אליו לנשיקה. השפתיים שלי, שעד לאותו הרגע ידעו רק את שפתיו הרכות ומלאות החום של האהבה הראשונה שלי, נקפצו לנוכח ההיתקלות עם הלשון הקרה והדורשת שתבעה את מקומה בתוך גרוני. היה לו טעם של עשן וריח של אלכוהול ורציתי שהוא יהיה אחר. התנחמתי בגוף הגדול והמחבק והמילים הסוחפות. כשהתנתקנו, הפרפרים חזרו, בכח מתעקשים לתת הזדמנות להרפתקאה ההוליוודית הקרבה ובאה. שילבנו ידיים והתחלנו לרוץ באכסניה, עוצרים בכל כמה דקות במיקום אחר, מתנשקים וצוחקים כמו ילדים.

 

הוא פתח דלת ומצאנו את עצמנו בקפלה, חדר גדול עם אור מעומעם וצלב ענק מעץ שאירח לנו לחברה. התיישבנו על השטיח, סמוקים מהריצה. אני התחלתי לדבר ולשחק לו עם אצבעות הידיים, הוא מצידו לא הניח לשפתיי. הן לא היו נשיקות טובות, אפילו קצת הגעילו אותי, הבנתי שיש יותר רע מטוב והקצתי מהחלום. הצעתי שנחזור כל אחד לחדרו, בטענה שאני עייפה. הוא ביקש שנישאר עוד קצת ונישק אותי עד כדי בחילה. נשיקות מהירות וחדות, עם לשון קטנה שזזה כל כך מהר. בין נשיקה לנשיקה לקחתי אוויר וביקשתי לחזור לחדר. הוא, מצידו, התחיל לפזול לכיוון החזה שלי.

 

גישוש סביב עצמות הבריח עבר מהר מאוד ליד חופנת שד, אותה מיהרתי לסלק. עם כל זרוע שסילקתי, ממלמלת שזה מהר לי ואני לא רוצה, צצה אחת חדשה. בהתחלה הוא ניסה לשכנע אותי לשתף פעולה, לחש לי באוזן שהוא כל כך רוצה אותי ושטוב להשתחרר. עם כל סירוב הוא הפך ליותר להוט לנצח במלחמת ההתשה. לא הצלחתי לאגף את כל הזרועות. הוא היה ענק בעיניי באותם הרגעים ואת כל העוצמות שגייסתי כדי להרחיק אותו הוא השווה ללא מאמץ. אני זוכרת שבאותם הרגעים השוויתי אותו למפלצת מיתולוגית בעלת כמה ראשים, שעם כל ראש שכורתים לה צומחים שניים חדשים – אין איך לנצח.

 

הזמן חלף. הרבה ממנו, לפחות שעה. ידעתי את זה כי התחלתי להתעייף. הגוף שלי בער מההיאבקות האינסופית שלנו וכוסה ברוק שלו, שהתייבש והשאיר ריח דוחה. לפתע הוא הרפה ממני והתיישב. מונחת לרגליו, כמו גוף מוטל נטול חיים, הרגשתי שצף אדרנלין שוטף אותי מבפנים – זה הזמן לברוח. התיישבתי מהר, מתעלמת מהסחרחורת שתקפה אותי והתחושה בידיים שחזרה בצורת כאב עצום וזינקתי על שתי הרגליים. יד גדולה אחזה בי, משכה אותי בחזרה למצולות וריתקה אותי לרצפה. "אני חייב לגמור. תרדי לי". הפעם, ה'לא' שלי נשטף החוצה דרך מפל של דמעות שטשטש הכל מאז ועד היום. אני יכולה להחזיר את עצמי לרגע ההוא, שהרגיש כמו אגרוף בבטן, בו הבנתי שהוא לא הולך לעזוב אותי, שזה יגמר רק אם הוא יגמור. מסוגלת לצלול לתחושה של היד שלו על העורף שלי, דוחפת את הראש כלפי מטה, מתעלמת מהדמעות שכבר זולגות מעצמן. הבזקים של הריח החמוץ, המחנק, ההשפלה, הרוק, הזיעה והזרע שלו בכל מקום, מסמנים אותי כמטונפת. הניסיון לנאום נאום מרגיע לבבואה האדומה שלי במראה בשירותים כדי שרק תתעשת ותפסיק לרעוד. ואז שקט.

 

 

אני לא זוכרת הרבה מאותם השבועיים. למחרת נסענו לאמסטרדם, העיר שהפכה לשנואה עליי בעולם. את הזרועות שלי עיטרו סימנים כחולים שלעולם לא אשכח – חבלות בצורת כפות ידיים לופתות. בשנתיים שאחרי כמעט ולא זכרתי דבר. פעם בכמה חודשים הייתי נזרקת לתוך הבזק תמונות שהיה מחזיק בתודעה שלי פחות משנייה אחת שלמה לפני שהוחלף בדחיפות אגרסיבית לנעימות מרגיעות ומחשבות על ברווזוני גומי. שני דברים מנעו מהלילה הזה להישכח לגמרי ולהפוך לחלום רע ותו לא – הראשונה הם חבר מהארץ אליו שפכתי את כל הכאב בהתכתבות ביום למחרת ואחת השותפות שלי לחדר, שאספה אותי לתוך חיבוק ושמרה שלא אקרוס לתוך עצמי עד שחזרנו ארצה. השניה היא הקונוטציה המזעזעת שמין אוראלי קיבל מבחינתי אחרי הלילה ההוא.

 

מאז אותו היום עקבתי אחרי ר' מרחוק. בערך פעם בשנה עשיתי לו סטוקינג ברשת החברתית, בהתחלה  מתוך סקרנות גובלת בכמיהה ובהמשך בכאב, כדי לתת פנים לאדם ששיבש קצת את דעתי. אני לא נוטה לחשוב על הלילה ההוא, ככל הנראה כי שליפת התמונות וטווייה שלהן לכדי סיפור מותירה אותי מרוקנת, מוכת בחילה, רעד ואימה, אבל החזרה אחורה חשובה לאין שיעור. שבע שנים עברו ור' שבזכרון גדול ממני רק בשלוש שנים הפעם. מנקודת מבט בוגרת הוא איש קטן ועלוב, שנטפל לילדה הרחוקה ממנו מנטלית מרחק שנות אור ובוחר להסית את המבט ולהתחמק מדמעות ההתנגדות שלה.

 

עד היום קשה לי לקרוא למה שקרה שם אונס וזאת למרות שאחרי כתיבת שורות אלו, שלוותה בשעות של שליפת זכרונות מודחקים בכח ומאבקים פנימיים, ברור לי שהוא צריך להענש. אני טובעת באשמה, הפעם על חוסר היכולת להיזכר בפרטים הקטנים, לצטט אפילו בפני עצמי את ההתנגדות שככל הנראה לא היתה נחרצת אלא ממולמלת וקפואה. מוצפת בתסכול על שאין לי את היכולת לחזור עכשיו לאותם הרגעים בדמותי הכי זקופה, לתלוש ממנו את הילדה שהייתי ולקרוע אותו לגזרים.

 

אחותי הקטנה חוגגת במאי 18 אביבים. כשאני מביטה בעיניה הזכות שמישירות אליי מבט  מגוף של אישה, אני מתכווצת בפחד שמא תיתקל גם היא באפס מאופס שיקח ממנה את הכח שכל כך קשה לגייס בגיל הזה. ר' נשוי עכשיו. הוא חי עם אישה שהסטטיסטיקה מורה על סיכוי של אחת לחמש שגם היא עברה חוויה דומה לזו שלי. אני תוהה אם הוא אי פעם חזר ללילה ההוא, איתה או בלעדיה. סביר להניח שלא, ששלוש השעות שהטביעו בי חותם לנצח מסווגות אצלו כשעות עם החיילת שלא נתנה ולי רק נותר לאחל לו דבר אחד – שיעלם, הוא ודומיו, כי הקיום שלהם לא שווה את הכתמים בנפשות שלנו.

תגובות (0)
הוסף תגובה