ציפי לבני: האישה שתשלם את המחיר

מערכת הבחירות הזאת התחילה ב"רק לא ביבי". זה היה ברור, שאחרי שילטון כושל של שש שנים, שעייף אותנו לחלוטין, כאזרחים, כבוחרים, עם הפרש הולך וקטן בין בחירות לבחירות, ננצל כולנו את ההזדמנות שראש הממשלה המכהן נתן לנו בעצמו, ונוריד אותו מהשלטון. אבל השלטון הזה הותיר בנו שסע קשה, ולשסע הזה אני קוראת "יאוש". מרוב יאוש ויתרנו על ערכים שבכל הזדמנות אחרת, לא היינו שותקים עליהם. מרוב יאוש ויתרנו גם על עצמנו, גם על מה שבנינו פה בזמן שביבי היה עסוק בלשסות בנו את ההתדרדרות של המשק, הביטחון, הכלכלה והחברה. ומי מפסיד מכך בעיקר, לאורך כל ההיסטוריה? נשים.

 

עוד באון לייף:

 

לא פלא. אנחנו קמים בבוקר, עובדים, משלמים בקושי חשבונות ושכר דירה, תשלומים לגן ולבתי הספר ומתרסקים חזרה למיטות שלנו כדי לאגור כוח לעוד יום כזה. כך, בחרנו במשך שלושת החודשים האחרונים לתת יד לתלישת חלקים מהותיים מהחיים שלנו, גם אם לא כולנו נודה בכך. גילויי שוביניזם ומיזוגניה צצו מתחת לפני השטח, אבל עברו מתחת לרדאר של הציבור הכי ביקורתי שיש. זהו המחיר של הפוליטיקה הישראלית: לא היית בעזה. מההטחה הזאת של בנט בגלאון ועד ירידות על ח"כיות, וח"כיות עתידיות, שכחנו להבין את מוסר ההשכל של הבחירות האלה: בשנת 2015, כשכולנו צועקים שלנשים מותר להיבחר ומפלגות משקיעות מצעים בציבור הבוחרות שלהם, נשים משלמות את המחיר הכי כבד.

 

רוב הציבור הישראלי עייף ורוצה מהפך. אנחנו נלחמים על כל עצם שנזרקת לנו, אבל גם התודעה שלנו סלקטיבית, שכן, זהו מחיר המהפך: נשים בסוף. הדמוקרטיה בתחילתה לא כללה נשים בכלל, ולקח לה כמאה שנים לכלול נשים כבעלות זכות הצבעה, וגם זה נעשה בהדרגה, שכן נשים הורשו להצביע בהתחלה רק אם הן היו רווקות. כשאנחנו מדברים על המלחמות שישראל עברה, אנחנו לא מדברים על האלימות המוגברת שמופעלת על נשים בביתן בעת הזאת. שילוב של לחצים ועוני מולידים פשיעה, ופשיעה היא לא רק מה שקורה בספירה הציבורית. כשבמרכז מדברים על יוקר המחיה, שוכחים שנשים נאבקות לא עבור דירה זולה יותר או פחות, אלא על הזכות להשתכר בכבוד בפריפריה, איפה שהמפעלים שכוחי-האל נסגרים.

 

ולמעשה, אין פלא. כך נראית מערכת הבחירות הנוכחית, על קצה המזלג: המפלגה היחידה שנמצאת במצב ריאלי להיכנס לכנסת ובראשה עומדת אישה, מתנדנדת על אחוז החסימה. נשים חרדיות מקבלות איומי הוקעה משום שהן מעזות לדרוש את זכותן להיבחר. יהיו שני גברים ביגמיים בכנסת. גברים כמו אריה דרעי, שמסרבים לתת לאישה כיסא במפלגתם, מלינים על חוסר יצוג של נשים מזרחיות. ביבי לא שוכח את החיים עצמם, אבל שוכח אותנו, והפיתרון היחיד שהוא יכול לתת להטרדות מיניות במשטרה שאמורה להגן עלינו, הוא "אישה מפכ"לית". הגברים עושים בלאגן, הנשים עושות סדר. והרצוג שעבר אין ספור הגחכות על קולו ועל הרוטציה עם לבני, כמובן על זה שהוא ה"אישה החלשה" בקשר הזה, הציג את עצמו לאחרונה כ"מנהיג אחראי ושקול", משאיר את לבני לאכול אבק בסוף השיירה. אחרי שהציג את מצעד הגברים הלבנים שתומכים בו, כאשר אחד מהם הוא ראש עיר שבנה חומה וירטואלית בין צפון העיר הזאת לדרומה, לבסוף, אמש, המחנה הציוני שמו את המסמר האחרון על נשים בפוליטיקה הישראלית: לבני פורשת מהרוטציה.

 

אלה הדברים שאני למדתי ממערכת הבחירות הזאת: אם את רוצה להיות אישה בפוליטיקה, כדאי מאוד שתציגי עמדות מאוד מסוימות. רצוי, גם, שתלמדי מהגברים הנעלים והביטחוניסטים שעומדים מולך ומוכנים בכל עת להסגביר (הסברה גברית) לך שמשנתך היא סקונד-בסט לפוליטיקה הישראלית. אם את רוצה להיות אישה בפוליטיקה, יתכן שעדיף לך להיות גבר, או להתעסק רק בנושאים "נשיים", כי הקבינט הבטחוני לא יקשיב לך. אם את עדיין רוצה להיות גם אישה וגם בפוליטיקה, עדיף שתתחבאי בתוך חליפה, תקריבי את עצמך על מזבח המולדת, למען ה"מהפך". זה מה שהציבור הישראלי, מבחינתם של המחנה הציוני, צריך לקבל: נשים שיודעות לעשות פשרות, גברים שרואים ערבים מהכוונת, וכשהאישה מפריעה להקמת ממשלה, נעיף אותה ונעשה מועדון של גברים. בין אם מדובר במהלך שיאפשר למחנה הציוני להקים ממשלה עם המפלגות החרדיות, ובין אם התוכנית היא להצטרף לממשלת אחדות, דבר אחד ברור – האישה עשתה את שלה, האישה יכולה ללכת.

 

מבחינתי, זוהי מערכת בחירות שעיקרה מלחמה על הבית. הבית שלי הוא הזכות שלי להיות אישה במדינה שסועה חברתית, שבורה כלכלית, זועמת, שרוצה שינוי. הבית שלי הוא ההבנה שאין שום סיבה שאשלם מחיר כפול ומכופל על המעשים שלי, רק מעצם היותי אישה. הבית שלי הוא להיות אישה בתקופה הכי מבלבלת בפוליטיקה הישראלית, ולא לשכוח לרגע שהנשים שהיו לפני, שהן אלה שפתחו את הדלת על מנת שאוכל לשבת כאן, לסקור את תולדות הפמיניזם ולהבין שזה הבית שלי. מזה מספר שנים שאני אקטיביסטית, מצטרפת למאבקים פמיניסטיים ולעיתים מובילה אותם, וזוהי הפעם הראשונה שאני עומדת מול בחירה ברורה: זה לא "אנחנו או הוא". זה – הפמיניזם או הם. 

תגובות (0)
הוסף תגובה