מוסד הניסויים: כשאישה ממוצעת הופכת לשקופה

השבוע נשלחתי לקבץ נדבות ברחובות תל אביב. כבר כמה שבועות רצופים מוטלת עליי משימה שבועית כזו או אחרת, ניסוי חברתי, שלרוב יוצא לפועל בשיתוף פעולה עם סוללת חברים מצוחקקת, תחת מניפת סיסמאות אופטימיות, מחוזקת ע"י התשובות לשאלה המנחה – "למה לא בעצם, מה יש לי להפסיד?". הפעם, כדי לקלף את עצמי בכח מהבית החם, להשאיר את שכבת ההגנה האנושית, הוירטואלית והטלפונית מאחורי ולצאת לבקש כסף מזרים ברחוב מנוכר, הייתי צריכה למצוא תשובה לשאלה קצת אחרת – "למה כן?".

 

לטורים הקודמים של תמוז קולבר:

 

ובכן, אי שם בעבר הלא רחוק, קצת לפני שבחרתי להקריב את ביטחוני הכלכלי לטובת חיי אמנית מתוסכלת וחסרת פרוטה, הבלגתי על יחס מזלזל לאורך כל שעות היממה בתמורה לשכר נאה במסעדה הפתוחה 24/7 בפינת הרחובות אלנבי ורוטשילד. המסעדה, כמו לב פועם במרכז הבילויים התוסס, משכה אליה את מי ששנתם נודדת, את המבושמים משלל סוגי הכהל, את מטושושי ההכרה מחומרים כאלה ואחרים וכמובן את חסרי הבית החגים באיזור, עמם חלק מהצוות (כולל כותבת שורות אלו) התיידדו.

 

במשמרות הלילה, בהן  לא היה מבוגר אחראי מצוות ההנהלה שיאכוף את נהלי הרשת, פעלנו על פי צו ליבנו וחילקנו לחמניות עם שוקולד ותה חם לכל דורש עם בטן מקרקרת. השמועה על בית התמחוי המאולתר הופצה בקרב קהילת מקבצי הנדבות ומדי לילה פקדו את המסעדה חסרי בית, רעבים לפת לחם, חיוך חם וכמה דקות של הקשבה. תוך כדי צבירת ותק ושיפור יכולות איזון צלחות על מגשים, למדתי להכיר את יוסי, שמנסה כבר שנים להיגמל מהרואין ללא הצלחה ומסיים כמעט כל יום של מאבק בלתי אפשרי בהתמכרות בנסיעה לנתניה להתארגן על חומר שיחזיק אותו עד מחר, לחבב את נתי, בת גילי שברחה מבית הוריה אחרי שנים של אשפוזים בכפייה במוסדות פסיכיאטרים ולפענח את שפתה הלא ברורה של טניה, שברוסיה רקחה תרופות למחייתה ובארץ איבדה שליטה על מצבה הכלכלי ומצאה את עצמה ברחוב, מתקיימת בעיקר על פחיות וודקה.

 

באחד מלילות שישי, כשתור בליינים התנדנד לו ברינה בכניסה, טניה הגיעה לביקור. את דרכה לדלת הכניסה בה עמדתי צלחה תוך שצף פניות וטענות אל העומדים סביבה, שלהפתעתי כמו תיאמו את תגובתם, נאלמו דום והשפילו ראשיהם סימולטנית לכיוון הרצפה ברגע שהפנתה אליהם את עיניה מלאות הרגש. כשמסרתי לטניה את שקית הלחמניות ובקבוק המים, בורכתי על ידה בחום. כל זוגות העיניים נותרו מושפלות.. שניות אחרי שעזבה באופן רשמי את שטח המסעדה וחצתה את הכביש, תור הממתינים נשטף לחשושים. כשבהיתי בגבה המתרחק של טניה נבלע בשדרה, יוצרת סביבה הילת ריק שמתוחזקת ע"י הנמלטים ממנה כמצורעת, הבנתי שנכפה עליה להיות שקופה בניגוד לרצונה. אנשים מתעלמים ממנה כמעט לחלוטין. באותו הלילה הבטחתי לעצמי להכיר בקיום הסובבים אותי תמיד, בין אם חברי מוחים על קיום האינטראקציה, המראה שלהם מצמרר, ריח גופם דוחה,  או שעצם קיומם הוא כמו סיכה המאיימת לפוצץ את הבועה שיצרתי לעצמי. עם ההבטחה הזו, המהדהדת בחוזקה בכל פעם שאני מישירה מבט לזר שמתחנן לעזרה, הסכמתי לקבץ נדבות.

 

השכם בבוקר יום שני עשיתי את דרכי אל רותם המאפרת, עליה הוטלה האחריות הכבדה לטרנספורמציה החיצונית שלי מבחורה שכורעת תחת נטל מחירי הדיור בתל אביב לחסרת בית. האינטרפרטציה שלה לקבצנית כללה לוק מוכתם מצלליות מכף רגל ועד ראש, עור מיוזע בניחוח קרם פנים שמנוני במיוחד ושן שחורה אחת. הכל היה טוב ויפה כשישבנו על הספה ביחד, טובלות את שולי הבגדים שלי בחרדל, פסטו ורוטב סויה ריחניים ומצחקקות, אבל כשהגיע הזמן לצאת לבדי אל הרחוב, נחרדתי. למדתי על בשרי בעבר שהמראה הייצוגי שלי הוא כמו שכבת הגנה מהסביבה, אבל הפעם לא נדרש ממני רק לוותר עליו, אלא לבלוט לכיוון השני, להיות נגועה בעיני החברה, אדם שמחשבה על אינטראקציה פיזית איתו מעוררת חרדה בקרב אחוז לא מבוטל מהאוכלוסיה.

 

להפוך את המראה הייצוגי שהוא שכבת הגנה לנגועה בעיני החברה

 

לבושה בטי שירט מפוספסת, טרנינג כחול, ג'ינס מוכתם ונעלי ספורט ורודות, חמושה בשקית עם הבגדים והנעליים מעברי הנקי ושקית ניילון נוספת עם פחיות לתגבור, המתנתי משותקת מתחת לדירתה של רותם ושקלתי את צעדי. לא הבאתי איתי כסף לאוטובוס והאמת שגם אם היה לי כסף אני לא בטוחה שהייתי לוקחת את הסיכון ומנסה את מזלי מול הנהג במצבי המוכתם. פועלי הבניין שעמדו במדרכה מולי התחילו לבהות בי ולהסתודד. כאינסטינקט אורבני הושטתי את ידי אל עבר השקית בה נח האייפון שלי. עצרתי באמצע הגישוש בעקבותיו – הגיע הזמן להתמודד. הצבתי לעצמי מטרה ראשונה – לחזור הביתה ברגל ומשם לחשב מסלול מחדש.

 

צעד אחר צעד, כובשת בקושי את הרצון להתחבא בפח מחזור ולצאת עם רדת החשכה שתטשטש את בבואתי המטונפת, התקדמתי אל עבר דירת המבטחים. בדקות הראשונות הלכתי שפופה. יכולתי לחוש את המבטים הננעצים בי, מכרסמים פיסות של כבוד מבשרי. לא היה אדם שלא בהה בי. מסתבר שקצת לכלוך על הפנים, שיער סתור ובגדים לא תואמים הם כל מה שמפרידים אותנו מלהיקרע מעל פני החברה, מסומנים כחריגים. בשלב מסויים, כשנתקלתי בכביש שחצייתו בראש  מורכן עלולה להוביל אותי למוות בטרם עת, הזדקפתי והישרתי מבט אל הרמזור האדום והעולם המאיים כאחד. בנקודה הזו חלה התפנית. מבטי המבוהל הצטלב בטעות במבטה של האישה שעיוותה את פניה לעברי בדיוק דקה לפני כן. האישה השתנקה, התכווצה, גלגלה את אישוניה ממני והלאה והתחילה לחפור בתיק שאחזה בתזזיתיות היסטרית. בינתיים, מצדו השני של הכביש, הביט בי בזהירות איש עסקים צעיר ומעונב. עיניו של האיש, שהופנו אליי בזהירות תחת מקבץ שיערות דליל, היו טובות ומלאות סקרנות. למרות הנאיביות שייחסתי לו, החלטתי לנסות להבריח אותו מפניי. גיבשתי את כל כישורי המשחק הרעועים שלי לכדי מבט אחד קשה והמעונב קבר את ראשו בפלאפון. הם פחדו להתמודד איתי.

 

בלתי נראית ומאיימת בעת ובעונה אחת

 

את שארית הדרך העברתי בראש מורם וחילופי תפקידים, הפעם היה תורי לבהות בעוברי האורח והם, ללא יוצא מהכלל, פינו לי את הדרך במבט מושפל. כמו משה רבנו של רחוב אלנבי, חציתי את ים הולכי הרגל לשניים, וצעדתי ביבשה הבטוחה בגאון – בלתי נראית ומאיימת בעת ובעונה אחת.

 

בגיחה הקצרה הביתה הצטיידתי בכרבולית וכוס חד פעמית, השארתי את האייפון מאחורי, נשמתי עמוק וחזרתי לרחוב לאתגר הבא – עכשיו, כשלמדתי להביט בהם, הגיע הזמן לבקש מהם עזרה. התמקמתי בכיכר מגן דויד, קפואה. החלטתי שהדמות הכי פחות מאיימת בעיניי תהיה אישה בסביבות גיל חמישים פלוס מינוס, ככל הנראה כי נכנסתי לרגרסיה וחשבתי על אמא. כשהגיעה האישה המיוחלת שהתאימה לפרופיל שבניתי, אזרתי אומץ וניגשתי אליה, רועדת. שאלתי בקול מגומגם אם יש לה כמה שקלים לאוכל. הלב שלי פעם כל כך חזק שהרגשתי אותו בכל איבר בגוף. היא הביטה הצידה, החישה פעמיה וברחה ממני. קראתי שוב לעזרה והיא התעלמה. הנשימה שלי נעתקה לרגע, לא הבנתי איך ממשיכים מכאן. החלטתי לנסות מישהו אחר. כשהוא ראה שאני מתקדמת לעברו הוא חתך שמאלה. ניסיתי עוד אחד, הוא לא ענה. בלתי נראית. החזקתי מעמד כמעט עשר דקות של ניסיונות לפני שפרצתי בבכי.

 

מחיתי את הדמעות, התעטפתי בכרבולית והתיישבתי על הרצפה, הכוס הריקה מונחת לפניי. עדיין לא הייתי מוכנה לוותר. הקצבתי לעצמי שעה פלוס מינוס, שסביר להניח נטתה לכיוון המינוס כחלק מיתרונות ההתנהלות ללא שעון. מסתבר שישיבה בשולי החברה, תרתי משמע, היא חוויה מעניינת. מצב הרוח שלי השתפר פלאים כשלמדתי שהימצאות על הקרקע מצמצמת אינטראקציה עם הולכי הרגל למינימום. בשעה בה ישבתי, מנסה להתעלם מאדי ריח הסויה שאפפו אותי ובהיתי באנשים רצים ממקום למקום, נתקעים אחד בשני בפקק אנושי עם ראשים בסמארט פון ומפנים מבט לכל מקום אפשרי כדי להתחמק מהעיניים העצובות שמביטות אליהם מהשוליים, גייסתי שבעה שקלים וארבעים אגורות.

כשחזרתי לדירה האייפון הסגיר ששוטטתי בחוץ קרוב לשלוש שעות. שטפתי מעצמי את הרחוב, סגרתי את הפלאפון ונכנסתי למיטה. חשבתי על מילות הסיום האלו ממש, שכמה שעות לפני כן הייתי בטוחה שיכללו את תיאור העיניים הטובות שיזרחו לעברי מכיוון יחידי הסגולה שיושיטו יד לעזרה. כשעצמתי את עיניי הם המשיכו לברוח ממני, האנשים להם אליהם פניתי בתחינה. זה היה קשה, מטלטל ושובר. עברו כמעט יומיים ועוד לא הצלחתי לדבר על זה בקול. לאף אחד לא מגיע להיות שקוף – עם המחשבה הזו יצאתי לדרך ועם העובדה הזו חקוקה בליבי חזרתי למציאות שלי.

 

איפור: רותם מור

תגובות (0)
הוסף תגובה