צעירה, רווקה וחולה בסרטן השד

כשמירב שובל, רווקה בת 35 מתל-אביב, גילתה שהיא חולה בסרטן השד, אחת השאלות הראשונות שהיא שאלה את הרופא שלה הייתה: "יהיו לי ילדים"?

לאחיה הגדול, ששימש עבורה כתף-תומכת בתקופת הטיפולים, הציק משהו אחר: "יהיה נזק לשד"? הוא שאל את הדוקטור.

עוד באון לייף:

שתי השאלות הללו מייצגות כמה מן הדילמות הייחודיות הניצבות בפני נשים רווקות שמגלות כי חלו בסרטן השד. צעירות כמו מירב, שאינן חיות בזוגיות או במשפחה, מתמודדות עם שאלות מורכבות הנוגעות לעתידן ולזהות הנשית שלהן: "אנו מאמינות שסרטן השד משפיע על נשים מעבר לכל מחלה אונקולוגית אחרת", מסבירה יעל אברהם, עובדת סוציאלית בעמותת 'אחת מתשע', שמלווה נשים שחלו בסרטן שד. "מ?ע?ב?ר להתפוררות החיים שהכירו עד-כה ולהשפעתם הכואבת של הטיפולים על הגוף, סרטן השד מעמיד בפני נשים באופן כללי ורווקות בפרט, דילמות הקשורות ל?אימהו?ת ולדימוי-עצמי. שאלות שעולות לדוגמא, הן: האם אני מרגישה מספיק נשית כדי לצאת לדייטים? איך מספרים בדייט ראשון שחליתי בסרטן? והאם אני בשלה לחשוף את גופי בפני אדם חדש"? שאלות נוספות שעולות קשורות גם לעתיד המשפחתי והזוגי: "האם אני רוצה להיות אמא בעתיד ולהקפיא ביציות? האם אצליח למצוא אהבה למרות שהגנטיקה שלי נפגעה, אולי, בעקבות הטיפולים"?

"אנו רוצות לפתח שיח פתוח על המחלה ועל האופן שבו היא מסכנת גם צעירות", יש ציבור ענק של נשים, גם בנות 20, שבכלל לא מודע למה הוא צריך לעשות. המחלה תופסת אותן באמצע החיים בלי שום הכנה מוקדמת לזה שגם הן נמצאות בסיכון – לא רק נשים מבוגרות עם היסטוריה משפחתית של סרטן".

לחזור להיות ילדה של אמא ואבא?

המחלה תפסה את מירב כשנה וחצי לאחר מותו של אביה. אובדנו הפתאומי של דמות האב עיצב את התמודדותה עם הסרטן ו"גרם לה לקחת אותו בפרופורציות", לדבריה. כשגילתה, החל בדיוק גם מבצע צוק איתן והיא התעקשה שאמה, המתגוררת ב?ר?חובות, תישאר הרחק מהאזעקות. כך קרה, שהיו אלה אחיה וחבריה – ולא פחות מכך, ההומור – שסייעו לה לצלוח את הופעתו של הגוש הסרטני (או "גושון", כפי שהם קראו לו בחבר'ה): "כשגיליתי, סיפרתי קודם כל לאחד מהאחים שלי. הוא אדם מאוד ציני, ושנינו ישר הלכנו לבדיחות ולסרקזם. צחקנו שעכשיו ייקראו להתנחלות על שמי, 'גוש מירב', וכאלה", היא אומרת. "אמא שלי רצתה שאני אחזור הביתה אבל אמרתי לה: 'גם סרטן וגם להשתגע? עזבי אותך'. לא רציתי להעיק על אף אחד ונשארתי בדירה לטפל בעצמי".

אמא שלי רצתה שאחזור הביתה. מירב שובל

סרטן השד, מסבירה אברהם, היא מחלה שמקורות התמיכה בה הם קריטיים. בהעדר תא משפחתי או בן-זוג קבוע, יהיו אלה האחים, ההורים והחברים שיהוו משענת בתקופת הטיפולים. למרות זאת, היא אומרת, נשים רבות נמנעות מלבקש את העזרה הזו: "הרבה מהן חוששות 'ליפול' על הקרובים להן, וחלקן מתביישות או לא רוצות שירחמו עליהן. גם לחזור לגור עם אמא ואבא זו לא תמיד אופציה אידיאלית, ולא כולן מוכנות לוותר על העצמאות שלהן. נשאלת גם השאלה האם החברים שסביבה – שמתחתנים, מביאים ילדים, לומדים – מסוגלים להתמודד עם מה שהיא עוברת? החיים נעצרים, וצריך להסתגל למציאות שונה".

גם ליבי אטלס, רווקה בת 40 מתל-אביב, בחרה לשמור על עצמאותה ולהמשיך לגור בדירתה. אמה נפטרה מאותה המחלה ולפני כארבע שנים גילתה כי חלתה בעצמה: "לא הייתי במצב שבו מישהו צריך לבוא לגור איתי ולטפל בי, והמשכתי לגור לבד, עם שתי החתולות שלי", היא מספרת. "אחותי המהממת הייתה מקור התמיכה העיקרי שלי, ואבא שלי תמך בי בעיקר כלכלית. להפתעתי גם רוב החברים שלי התייצבו והיו שם בשבילי. היה לי צורך גדול מאוד לדבר על זה, וסיפרתי לכל מי שרק רצה לשמוע: לווטרינר, לשליח הפיצה", היא צוחקת. "שמעתי סיפורים על איך אימהות מתמודדות עם סרטן ואני חושבת שאולי זה מסובך יותר. לי, לפחות, נחסכה הדאגה הזאת לילדים ולבעל".

"אני דווקא חושבת שהיה לי קל יותר אם הייתי בזוגיות", אומרת שובל. "אמנם האחים ורוב החברות תמכו בי והיו מדהימים, אבל כשאת גרה עם מישהו יש מי שמטפל בך, דואג שאת אוכלת כמו שצריך, מוציא את הכלבה וכאלה. עשיתי את כל זה לבד והתמודדתי יפה, אבל אולי היה פשוט יותר עם בן-זוג".

המשכתי לגור לבד, עם שתי החתולות שלי. ליבי אטלס

אם שאלתכם את עצמכם, לא רואים על מירב וליבי שהן החלימו מסרטן. הן נראות נפלא, מתגאות בכך שהתגברו על המחלה, ומירב מספרת שבדיוק אתמול חזרה מדייט ראשון עם בחור חדש. אך למרות שהן עצמן "זכו בלוטו של הסרטן", כפי שמגדירה זאת מירב, קרי, צלחו אותו ללא כימותרפיה, נשירת-שיער או פגיעה אסתטית חריפה, הן מודות שניתוחי-החזה והשינויים שמתחוללים בגוף מערערים את תחושת הנשיות והדימוי-העצמי:

"אחרי הניתוח הראשון הרגשתי פגומה", אומרת שובל. "בסוף אני אישה ואנחנו חיים בעולם שבו חיצוניות זה הכל. אחרי הניתוחים הסתכלתי על השד שלי וממש נאבקתי בעצמי שלא להקיא. למזלי, הכירורג שד שלי עשה עבודה נפלאה, והיום נשארו לי רק הסימנים של ההקרנות, אבל זה עדיין קשה להיחשף בפני אדם חדש; גם סיטואציה של דייטינג היא מוזרה כי את לא יודעת מתי ואיך לספר. כבר יצא שסיפרתי לבחור שיצאתי אתו שיש לי סרטן השד, ויותר לא שמעתי ממנו".

אחרי הניתוח הראשון הרגשתי פגומה. מירב שובל

גם ליבי מתמודדת עם דילמות דומות, ומודה שבשו?ק הדייטינג השטחי וחסר הסבלנות, עובדת היותך 'שורדת סרטן' הופכת ל"אישיו": "זה כן פוגע בנשיות, אין מה לעשות", היא אומרת. "זה משפיע על איך שאת תופסת את עצמך ואת הגוף שלך. אצלי זה מפריע כי הצלקת נשארה במקום גבוה, ואם אני רוצה ללכת עם מחשוף אז ישר רואים".

"אני עדיין לא מסוגלת להיחשף בפני אדם חדש והייתי בינתיים רק עם גבר אחד שאני מכירה עוד מלפני", מוסיפה שובל. "זה עדיין היה לי מוזר שהוא מסתכל עליי ומתייחס לשד, למרות שהוא אמר שזה לא כל-כך נורא כמו שאני חושבת, ושזה בעיניים שלי. לפעמים אנחנו אלה שמעצימות את זה, ולא רק הם דפוקים".

אימהות – אבל לא כמו בפנטזיה

לצעירה שמגלה שהיא חולה בסרטן שד אין זמן לתהליכי תכנון משפחה ארוכים. הפוטנציאל ההרסני של הכימותרפיה וההקרנות למערכת הפריון מעמידה אותה בפני דילמות מהותיות על הבאת ילדים לעולם, שעד כה נדחקו הצידה. עבור רבות מהן, הפנטזיה של הבאת ילדים לעולם באופן 'טבעי' הופכת לשיח ענייני שמחייב תשובות מידיות על שאלות קריטיות: האם להקפיא ביציות? האם להתחיל בטיפולי פוריות מורכבים וכואבים? והאם אני בכלל רוצה להיות אמא"?

"אחותי הציעה לי להקפיא ביציות, ובדיעבד זה הדבר הכי טוב שיצא מהסרטן", משתפת אטלס. "הסרטן שלי הוא הורמונלי והאונקולוגית שלי בחיים לא תיתן לי להזריק עוד הורמונים, ואז הייתי מגיעה לגיל 40 בלי כלום. בדיוק עכשיו אני חושבת על להביא ילד לעולם, אבל עדיין בודקת את מערכת התמיכה מסביב כי לא פשוט להיות אמא חד-הורית. אני גם מאוד עצמאית, ויהיה לי קשה לוותר על זה".

חושבת על להביא ילד לעולם. ליבי אטלס

"החלום שלי זה להיות אמא, אבל זה כבר לא יקרה כמו בפנטזיה שלי", מוסיפה שובל. "בשביל להרות אצטרך קודם כל להפסיק עם הכדורים שאני עדיין לוקחת, לראות שהגוף עובד כמו שצריך, ורק אז לנסות. זה תהליך שלוקח שנים, ולשמחתי גם אני הקפאתי ביציות וזה נותן ביטחון. השלב הכי קשה היה להזריק לעצמי את כל ההורמונים של טיפולי הפוריות. עשיתי את זה לבד, וזה היה נוראי. אבל לפחות השאיבה היא בחינם. זה חוסך 15,000 שקל. סרטן זה משתלם", היא צוחקת.

"נשים צריכות ללכת לכירורג-שד כל שנה"

היום, אחרי שניצחו את המחלה, ליבי ומירב, שתיהן, פעילות למען העלאת המודעות לגילוי מוקדם של המחלה: "אני אספר את הסיפור ולו רק כדי שמישהי תלך ותגלה בזמן", אומרת אטלס, שמתנדבת בתכנית 'לצדך' של עמותת 'אחת מתשע'**. "בגלל אמא שלי ידעתי לערוך מעקבים וגיליתי מוקדם, אבל חשוב שגם צעירות בלי היסטוריה משפחתית ילכו להיבדק".

"אנחנו מנסות לשבור את המיתוס שסרטן השד תוקף רק נשים עם רקע גנטי מגיל 50 ומעלה", מסכימה אברהם. "בפועל, רק 15% אחוז מהנשים חולות במחלה כתוצאה מהגן הסרטני, ויש ציבור שלם של נשים בנות 20 ו- 30 שהמערכת לא רואה בכלל. כמו שנשים הולכות לגינקולוג בכל שנה – הן צריכות ללכת גם לכירורג-שד. עם גילוי מוקדם אפשר להבריא ולחזור לחיים".

"הרבה נשים כתבו לי שהן הלכו להיבדק בעקבות סטטוסים להעלאת-מודעות שפרסמתי בפייסבוק", מסכמת שובל. "ריגש אותי שאולי בזכותי מישהי תגלה בזמן ותציל את החיים שלה. עכשיו אני עובדת על עצמי שזה שהבראתי מסרטן השד לא אומר שאני פגומה או לא-נשית, ושאין סיבה שאתפשר על בן-זוג".

* עמותת "אחת מתשע". מסייעת לנשים חולות סרטן השד וקרוביהן בעודה מתבססת על כוחה של התמיכה הנשית.

** תוכנית'לצידך', שמהווה את תוכנית הדגל של העמותה, מכשירה נשים שהחלימו מהמחלה לעזור לחולות חדשות. המלווה משתפת בניסיונה האישי ובחוויות שעברה, וכך יכולה לעזור לנהל בצורה נכונה את המחלה. התמיכה מתבססת על הקשר האישי והייחודי שנוצר בין אישה חולה לבין אישה ש"הייתה שם". השיחה שנוצרת בין החולה למלווה הינה משוחררת מחסמים וממחשבות על מה, מתי וכמה להגיד, ותפקידה הוא בעיקר הכלה ורגישות.

טל: : 03-6021717, קו חם: 1-800-363-400, דוא"ל: callus@onein9.org.il