שתי מדינות לעם אחד לפי ענת וקסמן

שתי מדינות לעם אחד לפי ענת וקסמן.
האם החייל הבא שימות למען הארץ הזאת כבר יודע איזה חצי יתאבל עליו ואיזה חצי לא?
האם אש האויב תדע להפריד בין דם לדם?
ואולי לא טוב להשתמש במילה "דם".
כי בעיניה של השחקנית – כל ישראלי שאיננו זהה לה הורד מדרגת אדם לדרגת דומם:
"
זה מדבר בשפה אחרת".
"זה רוצה דברים אחרים".

"זה".

האם מדובר בשימוש מניפולטיבי של טלויזה מסחרית בעשבים שוטים?
גם, אבל לא רק
וקסמן וגרבוז וסובול וגפן וחצרוני וקמחי (שימו לב איך ספירת השמות האלה גדלה משבוע לשבוע), הם מייצגים משהו, משהו גדול מסכום חלקיהם.
משהו שבדרך כלל שותקים אותו, או מדברים אותו בשקט, בתוך איזו דירה שהמרפסת שלה משקיפה ל"הבימה", עם מעגל חברים קרוב, על כוס יין אולי.

הזעם אחז בי דווקא ברגעי השקט שלה – לא כשהיא חיקתה באופן ברברי את איך שההורים שלי אמורים להישמע בעיני רוחה (ביבי, ביבי, קללה). 
לא כשהיא דימתה אותם לעכברים נטולי תבונה שיוצאים מהחורים שלהם ברגע שאומרים להם "ערבים" .
רק במשפט אחד שנאמר בנינוחות, באדנות, באטימות נפש סטואית שאין עליה עוררין:
"
זה עד כדי כך פשוט", היא אמרה, "זה עד כדי כך פשוט".

מה עושים עם מישהו שבטוח שהוא טוב ממך אפילו שהוא לא?
היא חושבת שהיא פיצחה אותי ואת שכמותי ולא יודעת כמה אני צריכה לעבוד בלהכיל אותה, אותם.
לא ההיפך.

אני שונאת את העלבון שאני חשה עכשיו, הוא נחות וילדותי ובעיקר משרת אותה, אותם.
מצד שני אני לא יכולה לו, לעלבון, בסופו של יום אני ילדה שמגנה על ההורים שלה, עד כדי כך מטומטם, עד כדי כך פשוט.

תגובות (0)
הוסף תגובה