יום השואה הוא החג השמח והאהוב עליי בשנה

אלוהים נרדם בשמירה וזה מרגיז אותי ובגלל שזה מרגיז אותי אני מתווכחת איתו. מה יש? רק אברהם אבינו יכול להתווכח איתו? גם אני יכולה. קוראים לי ציפי קיכלר וכל המשפחה שלי נרצחה בשואה: המשפחה של אמא, המשפחה של אבא, קטנים וגדולים, טובים ורעים, כולם. אלוהים מעצבן אותי.

עוד באון לייף:

יחד עם זאת, אני מודה לו. הוא אחלה אלוהים. הוא השאיר לי את אמא ואבא. אבא שלי היה גדול מאמא שלי ב-11 שנה אבל קטן ממנה בגובה. הם התחתנו בגטו קראקוב ב-1942. אל תגידו שגטו קראקוב זה לא אולם אירועים משובח. אני לא יודעת אם הגישו כיבוד אבל אני כן יודעת בוודאות שהיה צלם ואפילו הייתה הזמנה לחתונה. עובדה, הנה התמונה מיום החתונה והנה ההזמנה:

אמא שלי לא סיפרה לי דבר על השואה. היא סיפרה רק לאחרים "כדי שהילדה לא תיפגע חלילה" אבל אני הטיתי אוזן ושמעתי. אספתי רסיסי מידע והדבקתי. בניגוד לאמא שלי, אבא שלי לא דיבר עם אף אחד, אף פעם. כאילו לא קרה מעולם.

ההורים שלי שרדו את הגטו והובלו לפלאשוב. שם הם הופרדו. אבא עבד בשבירת המצבות של בית הקברות היהודי וסלילת הדרכים של המחנה ואמא עבדה במתפרה. במשך כל התקופה הזו אמא צרחה בבהלה בכל פעם שראתה את הכלבים של מפקד המחנה אמון גת.

אבא שרד את פלאשוב בזכות ליקר ביצים…

אוסקר שינדלר ואמון גת היו חברים שנפגשו אחת לכמה זמן למנוחה משותפת שכללה אלכוהול, מוזיקה ובטח עוד שניים-שלושה דברים. באחת מהפעמים האלה גת לקח 2 אסירים מהמחנה, האחים רוזנר, שידעו לנגן בכינור בשביל המסיבה שלו. על שינדלר הוטלה האחריות לדאוג למשקאות אבל בפעם ההיא הוא פשוט הגיע בלעדיהם. גת התרגז וכשגת מתרגז הוא פשוט רוצח את היהודי הראשון שעומד בדרכו. בדיוק בנקודה הזו, רגע לפני שהצורר הנאצי מוצא את הקרבן הבא, אחד מהרוזנרים העז ואמר "יש כאן במחנה אחד שיודע להכין ליקר מביצים". השניים האלה הכירו את אבא שלי כי הוא היה מלצר בבית קפה בקראקוב, אותו בית קפה בו הם ניגנו לפני המלחמה.

גת קרא לאבא שלי ודרש ממנו להכין לו ליקר. אבא שלי הכין מה שידע וכשהגיש אותו גת אמר לו: "אתה תשתה את זה ראשון". הוא שתה וגת שתה אחריו. כמתנה על הליקר, גת הביא ליהודי האומלל נקניק. אבא שלי רץ באמצע הלילה תוך סיכון ודאי של חייו לצריפי הנשים, לאמא שלי, להביא לה את הנקניק. היא חלקה אותו בעזרת סיכה עם בנות המחנה.

עם חיסול מחנה פלאשוב, הובל אבא שלי למאוטהאוזן באוסטריה ואמא הובלה לאושוויץ. באושוויץ באחת מהאקציות שביצע מנגלה הוא ראה שיש לאמא שלי צלקת בבטן מניתוח אפנדיציט שעברה בצעירותה. הוא הצביע עליה עם האגודל והוציא אותה מהשורה כי היא "פגומה". מתוך 1000 נשים הוא הוציא כ-100 נשים לא כשירות לעבודה. כולן הובלו לבירקנאו לתאי הגזים. אמא שלי הייתה אחת מהן.

ברגע האחרון, שנייה לפני הכניסה לתאי הגזים, הגיע חייל נאצי, עצר את הכניסה לתאים וטען שחסר לו עוד 10 נשים לעבודה. הוא הצביע בשרירותיות על 10 נשים ואמר "בואו איתי". אמא שלי הייתה אחת מהן. החייל הנאצי הציל את חייה בלי שהתכוון לכך אפילו לרגע.

התינוקת של ברגן בלזן

ב-27 בינואר 1945 שחררו את אושוויץ. אלה שעדיין נשמו הועברו לברגן בלזן. ב-15 באפריל שוחרר מחנה ברגן בלזן על ידי הבריטים. אמא שלי הייתה בת 29 ושקלה 30 קילו בלי לעשות ניתוח שרוול. אבא שלי שוחרר במאוטהאוזן, חיפש אותה (ולא בפייסבוק) ומצא אותה בברגן בלזן. הם נאלצו להתחתן שוב כי לא היו להם מסמכים ואז, רק אלוהים יודע איך, הם עשו סקס.

אני נולדתי שם, במחנה העקורים בברגן בלזן, ב-30 במאי, 1946. 3.100 ק"ג של ילדה בריאה שהגיעה לעולם אחרי לידה קלילה של רבע שעה.

הייתי בת שנה וחצי כשעלינו לישראל. גדלתי בתל אביב כבת להורים ניצולי שואה שניסו לפתוח דף חדש. הייתי תלמידה חלשה ומנודה חברתית. אמא לא נתנה לי לצאת לשומקום. לפעמים מפתיע אותי שהיא בכלל אשרה לי ללכת לבית הספר. היא לא נתנה לי לצאת מהבית לחברים, לטיולים, לתנועה… סגרה אותי בבית. בבית הספר סחבתי עוד ועוד שנה על תנאי וסיימתי תיכון בלי תעודת בגרות.

חלום חיי היה להתקבל לסמינר לווינסקי וללמוד הוראה. כמובן שלא התקבלתי. ביום שגיליתי את זה בכיתי נורא ואז המורה שלי לדרמה בתיכון חיבק אותי ואמר לי "ציפי, את ממילא לא צריכה להיות מורה, את שחקנית". באתי בשמחה הביתה וסיפרתי לאמא שאני רוצה ללמוד משחק. היא החטיפה לי סטירה מצלצלת וצרחה "זה לא מקצוע! ממה תחיי? מה תאכלי?"

בצה"ל הייתי מורה-חיילת והבנתי שאני דווקא מוצלחת בזה. תוך שנה עשיתי בחינות אקסטרניות וקיבלתי תעודת מורה מוסמך.

דבר אחד אני לא יכולה לשכוח: טקס ההסמכה שלי למורה-חיילת התקיים בבאר שבע. אני ואבא שלי נסענו אליו ברכבת. אבא שלי, שמאז שנגמרה המלחמה לא הסכים לעלות על שום רכבת לשום מקום, בעבור שום הון שבעולם, הסכים לנסוע יחד איתי, הבת היחידה שלו, ברכבת, רק כי ביקשתי שיבוא.

שואה בכל מקום

אמא שלי חינכה אותי לחשוד באדם. לא להאמין באף אחד. לעומת זאת אבא שלי חינך אותי לאהוב את כולם. כולם היו טובים בעיניו. ואני זזתי מהקצה הזה לקצה הזה. הילדות והנעורים שחוויתי הפכו את הכל לשחור וכבד. לא סיפרתי לאף אחד על המבט המטורף שהיה לאמא בעיניים כשראתה שרזיתי קצת, על שדחפה בכוח אוכל לפה כדי שאשמין, על הרצח של המשפחה ועל כל נרות הנשמה האלה על השולחן שהיא מדליקה, אומרת שם, ובוכה. ראיתי את זה קורה, שמעתי את השמות אבל לא ידעתי מי הם. אני לא שאלתי והיא לא סיפרה.

כל דבר היה קשור לזה וזה היה בכל מקום. היה לי קשה להתמודד עם הידיעה שההורים שלי סבלו כל כך, שהם לא מרדו מעולם, שהם הלכו כצאן לטבח. התביישתי בהם שהם לא יודעים עברית, שלאמא יש מספר על היד, הסתרתי.

כשבגרתי והפכתי למורה הקפדתי לדבר עם התלמידים שלי על השואה כי זה היה בדי אן איי שלי, חלק ממני כל השנים.

30 שנה הייתי מורה בחולון, התחתנתי, ילדתי 3 ילדים והתגרשתי (ממליצה בחום). אחרי הגירושין, כשיצאתי מעבדות לחירות, הלכתי ללמוד, התחלתי לשיר במקהלה והשתתפתי בפרויקט העולמי של שפילברג ובמשך שנתיים ראיינתי כ-120 ניצולים, ליוויתי קבוצות לפולין והוצאתי 2 ספרי שירה בנושא שואה. פרשתי לגמלאות בגיל 50.

אחרי שהסתיימה תקופת ההוראה שלי החלטתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי למען הניצולים, לעלות את קרנם של הניצולים שהיו כמו ההורים שלי – אלה שלא עשו כלום, שלא התנגדו, שלא היו גיבורים גדולים אלא סתם בני אדם מסכנים ואומללים שנולדו בזמן הלא נכון במקום הלא נכון עם הלאום הלא נכון.

הייתה דרישה מצד הניצולים בחולון לבית להיפגש בו, להיות בו, מין מועדון כזה. ראש העיר, מוטי ששון, נענה לבקשה ואני קיבלתי מבנה של גן ילדים נטוש בלב גינה יפה לפעילות. כך נולד מפעל חיי- "בית להיות"- בית שמטפח את זכרון השואה ולקחיה.

במשך 16 שנה ניהלתי את המקום. אלפי כיתות של תלמידים מחולון ומחוצה לה הגיעו לבית, פגשו את הניצולים ושמעו את הסיפורים שלהם. שני מסרים חשובים העברנו שם: הראשון הוא שהנאצים היו בני אדם כמו כל בני האדם. הם היו בני אדם שעשו את מה שעשו בגלל אידיאולוגיה מעוותת, גזענות ושנאה ושזה יכול לקרות גם לכל עם, גם לנו. המסר השני היה שמדינת ישראל היא הבית שלנו ושחייבים וחייבות להגן על הבית הזה.

חגיגת יום השואה שלי

תמיד ביום השואה היינו נפגשים ב"בית להיות", בוכים ומדליקים נרות והולכים לטקסים. זה היה יום קשה. פעם אחת, באמצע כל הבכי הזה, נפלטה מפי בדיחה, לגמרי בטעות. מאוד נבהלתי מעצמי כי מה קשור לצחוק ביום השואה? למרבה הפלא, הרגשתי הקלה ולמרבה הפלא הגדול יותר, בני הדור השני ואפילו הניצולים עצמם הצטרפו לבדיחה וצחקו צחוק ארוך ומתמשך. לאט לאט התחלנו לספר בדיחות שחורות ברצף. אמרתי לעצמי "זה עושה כל כך טוב וכל כך מקל וכל כך מפרק את הזוועה, למה לא להמשיך עם זה?" יזמתי ליל שימורים לחגיגת השואה לבני הדור השני ולניצולים שהתקיים בבית להיות אחרי הטקס, הדלקת הנרות וקריאת שמות הנספים. שרנו, קשקשנו, היה כיבוד, היה יין, היה בכי והיה צחוק גדול. וזה היה כל כך טוב. משנה לשנה גדל הקהל שהגיע לחגיגת יום השואה.

ההומור והצחוק בנושא כל כך טעון וקשה הוא אנטיביוטיקה של החיים. כששואלים אותי מה יש לחגוג אני אומרת שאני חוגגת את ההמשך, את זה שיש ילדים ויש נכדים ויש מדינה ויש עתיד. את זה שההורים שלי נשארו בחיים, את זה שהם מצאו את הכוח לעשות אותי. זה חג גדול. הכי גדול.

בכל שנה יש את יום הזיכרון לחללי צה"ל ומיד אחר כך, בערב, מגיעים הזיקוקים שמסמלים עצמאות. גם ביום השואה צריך זיקוקים בסוף. כי יש גם צד שני לזוועה – של גבורה ושל עתיד ושל מחר.

חג שמח, חברים