נולד לך בן? תגידי שלום לחרדה

בתל אביב חיה אישה מופלאה שעברה את שנתה התשעים. היא נולדה בארץ הזאת, על שפת ימה של הבועה, וקוראים לה שלומית. נולדו לה שלושה ילדים, בן בכור, אחריו בת ואז בן הזקונים. באותם ימים לא היו האמצעים שיש היום לומר את מין היילוד אלא ברגע צאתו לאוויר העולם, וכשנולד לה בנה האחרון קראה הרופאה בשמחה, או! יש לך בן!, והיא עצמה מה אמרה? תודה לאל שיש ארבע שנים בין הבנים, כשהגדול יחזור מהצבא אז השני ילך. הרופאה צחקה, מי חשב אז שתמיד ילכו לצבא? חשבו שיגמרו עם בניית הארץ ויחיו בשקט ובשלווה, אך כשהלך היילוד לצבא כבר היתה אותה רופאה לצדקת שזיכרונה מבורך.

 

עוד באון לייף: 

 

בלידה, גם אם קשיים בצידה, אנחנו עדים ושותפים למעשה בריאה, ליצירה, ולפנינו הנה באים חיים. עם זאת, עם נשימת אפו הראשונה של היילוד, הוא זוכה גם במסגרת זמן שאת ראשיתה אנחנו מכירים וחוגגים, ואילו את סיומה, שאין לדעת את מועדה, אנחנו מעדיפים לדחוק לאיזה בוידעם מחניק. לא שזה יעזור, כי לכל דבר עם ראשית יש סוף ותאריך בו תוקפו יסתיים.

 

ההוויה הקוטבית הזו, של שמחת ההולדת וחרדת המוות, לא שייכת בלעדית ליילודים ממין זכר, כי גם יילודות ממין נקבה עוברות ממרחב האי קיום, דרך חמימות סימביוטית אל העולם הלא נודע שבו, בוודאי עבור אם רגישה, כל נתיב הוא גם חריר לאסון פוטנציאלי; כל נתיבי התחבורה, בארץ, בים ובשמיים, כל סמטה חשוכה, כל חריקת דלת, אדם זר בחשיכה או לאור היום, אנשים רעים, טעויות, חוסר תשומת לב – אני נולדתי לתוך החרדה ויום יום אני מנסה ללטף אותה, שתנוח ותיתן לי לנשום. והחרדה הזו היא גנטית; עוד טרם נולדתי, ישבו בבית משפחתי ערב אחד, ושמחו, גם אכלו, כי יפים החיים ומותר בם לשמוח, והיה גם טוב וגם נעים, והנה דפקו על דלתם, אחרי שעברו את כל הדלתות האחרות ודווקא על דלתם דפקו, ואחרי דפיקה שכזו נגמרים, נגמרו, החיים כפי שהיו. כל פינה מצפינה אפשרות של דפיקה בדלת.  

 

תמונה: Shutterstock

 

גם לו נולדה לי בת הייתי חרדה את חייה כל הזמן, אך כשנולד לי בן, נוספה על החרדה לחיים גם ידיעת התוקף המוגבל שמעניקה לי המדינה כנותנת חסות, כבעלת זכות. קשה לדמיין היום את גיל שמונה עשרה שלו, אבל אני מאחלת לו לימים אלה עצמאות מחשבתית ויצירתית, דעה ורצון משלו. הייתי שמחה לאחל לו ילדותיות נצחית, אך הניסיון מלמד כי הצבא לא רק צועד על קיבתו, אלא גם על צורך טבעי ובסיסי כנראה, בעיקר של אנשים צעירים, להוכיח ולהראות קבל עם ועדה כי הושלם בם בהצלחה המעבר מילדות לבגרות. הצורך הזה משרת כוח כללי שממרחק נראה כשרשרת ברגים, ואחרי מי הולכת השרשרת? ובעבור מה?

 

כשהילדים של שלומית בת התשעים הלכו לצבא, לא היתה שאלה אם ללכת או לא ללכת. אני מניחה שיהיו מי שירצו לסקול אותי באבנים כשאומר שאם זה תלוי בי אני לא אתן לבן שלי ללכת, יחד עם זאת סביר להניח שכשהוא יגיע אינשאללה לגיל המתאים, הוא לא ישאל אותי. בכל זאת עדיין יש לי תקווה נטולת קשר למציאות, שהיום עוד רחוק (הוא רץ מהר-מהר) ושעד אז כבר לא יהיו מלחמות באזורנו (הורה-הורה), תקווה שיום-יום צוחקת בפניי. לצד זאת, הפיכחון מכריח אותי לחשוב גם על אלטרנטיבות, למשל, לעזוב את הארץ, לחיות במובלעות, או אולי פשוט לתקוע את הראש בחול.  

תגובות (0)
הוסף תגובה