יום הזיכרון הוא כבר לא חלק ממני

עוד יום זיכרון הגיע, ושוב מגיעה איתו התקופה הזו, של חשבון הנפש.  

כבר חלפו 12 שנה מאז שהייתי בחלקה בהר הרצל.  

12 שנה ולא הייתי שם אפילו פעם אחת. 

לא ביום הזיכרון ולא בשום יום שהוא לא יום הזיכרון. 12 שנה של פרידה מהטקסים שעליהם גדלתי, מהסימנים והמשמעויות שהכרתי, פרידה מהשפה שאותה דיברתי. 12 שנה של פרידה מאמא. 

  

את הפגישה ראשונה עם המוות חוויתי בכיתה ח?. היינו חבורת צופיפניקים בני 14, כששמענו שהמדריך שלנו נהרג בלבנון. פתאום נשארנו בלי המדריך האהוב, אבל לפחות תחושת ה?ביחד? עזרה לתחושת האובדן הקשה. המוות שלו היה משמעותי עבורנו. היינו מארגנים ?טיולים? לחלקה שלו בהר הרצל, מארגנים את הטקסים בצופים ועומדים דרוכים בציפייה לצפירה. התמודדנו כקבוצה והיינו חבורה מאוחדת וחזקה. יום זיכרון עבורי היה מורכב מתלאים של זכרונות: הצפיפות באזכרה, הציפייה המשותפת לצפירה, ואותו שקט מקפיא, רגע אחרי שהרב הראשי מסיים את קריאת אל מלא רחמים. 

 

חייתי בתחושה עמוקה שטקס יום הזיכרון היה משמעותי לכולנו, משמעותי למקום שאני חיה בו, משמעותי להמשך קיומינו ומשמעותי עבורי. הרגשתי ביום הזה הכרת תודה אמיתית לכל אלה שהלכו ושבזכותם אני כאן. בכל יום זיכרון עליתי להר הרצל ועמדתי גאה וכפופה למשמע הצפירה ושירת התקווה.  

 

תחושת השייכות והטקס המשיכו לכבוש אותי גם כשהמציאות הפכה קשה יותר ויותר עבורי. גם כשהחבר מהלימודים נהרג בנצרים, וגם כששני חברים מהפלוגה שלי נהרגו במהלך חדירת מחבלים. הרגשתי שייכות עמוקה למקום, לאדמה, לריח ולנוף, להיסטוריה ולזיכרון. השירים ברדיו היו חלק ממני, לא האמנתי שיכולה להיות דרך אחרת. 

 

כשהייתי בת 21, אמא שלי נהרגה בפיגוע בקו 14, בירושלים. הייתי חיילת בגולני, ופתאום זאת אמא שלי שנהרגה במלחמה הזאת. בבת אחת כל נקודת המבט שלי השתנתה. לא עוד תחושת שייכות והכרת תודה. נגמרו הריחות, הנופים והזכרונות. כל אלה התחלפו בצער ואובדן גדול, בחוסר עצום באמא שלי.  

 

לפני שהייתי בת שכולה היו לי חיים שקטים ללא פחד. לא הבנתי שברגע אחד הכול יכול להשתנות. לא האמנתי שאני מסוגלת לנטוש את הערכים החזקים ביותר שלי. 

 

התחלתי לשאול על היום הזה, רציתי לקבל קצת תשובות מהמקום שאני חיה בו ולקוות שמעגל הדמים יפסק – רציתי לשמוע מחשבות אחרות. אבל משפחת השכול, כמו המשפחה שלי, רק גדלה והתרחבה. עברו השנים, הכל המשיך כרגיל, והסוף לא נראה באופק. המשכנו לקבל את אותן הזמנות רשמיות לטקס בהר הרצל, אותם המענקים ואותן המתנות.

תגובות (0)
הוסף תגובה