נשים באתיופיה: ממש לא מה שחשבתם

הכנסת ה-20 שהורכבה לפני כמה שבועות כוללת מספר שיא של נשים – 29 חברות כנסת. הנושא החם במערכת הבחירות הנוכחית היה, ללא ספק, כמות הנשים שמופיעה בכל רשימה. הקלף המנצח של מפלגת המחנה הציוני, למשל, לא היה השילוב בין לבני להרצוג, אלא דווקא המספר הכי גדול של מועמדות מכלל הרשימות– 9 סך הכול. ראשי מפלגות חיפשו את ה'סחורה החמה' של הבחירות – פעילות חברתיות (רחל עזריה שהצטרפה למפלגתו של משה כחלון), רלוונטיות (עו"ד רוויטל סוויד שהצטרפה ל"מחנה הציוני") וכאלה שיפנו למכנה הרחב ביותר (נאווה בוקר, שהתפרסמה כאלמנתו של ליאור בוקר מאסון הכרמל).

הצעד הכי משמעותי נרשם דווקא במגזר החרדי. בפעם הראשונה קראה קבוצת נשים חרדיות תיגר על המפלגות הדתיות שנשלטות ומורכבות באופן מוחלט על ידי גברים. מפלגת "בזכותן", לא עברה לבסוף את אחוז החסימה, אבל ניסתה "לשבור חומות רבות של פחד לנשים חרדיות בקהילות שלהן", לדבריהן. 

 

בפעם הראשונה בפרלמנט הישראלי – כמעט רבע מחברי הכנסת הן נשים. שיפור משמעותי לעומת 1996, אז כיהנו 9 חברות כנסת בלבד.           

כשנסעתי לאתיופיה לסקר את מצבן של הנשים במדינה, לא הבנתי עד כמה 'ההישג הזה' שולי. דווקא באתיופיה, שנתפסה בעיני עד אז כמדינת עולם שלישי, נחקק חוק שמחייב כל מפלגה להציג נוכחות של 50% נשים. הקלישאה אומרת שאם קצת מתרחקים מקבלים פרספקטיבה. מרחק 5 שעות טיסה בלבד מישראל, עלה התאנה של מערכת הבחירות שלנו, נראה פחות ופחות מרשים, בלשון המעטה.

 

מרכז אדיס אבבה. צילום: הילה ברבי

 

אתיופיה היא ארץ מלאת ניגודים – ילדים ופעוטות אוספים נדבות ברחובות בלב אזורים תיירותיים עמוסים מסעדות גורמה. נשים הן אלה שנושאות ברובן את עול גידול הילדים והטיפול בבית, אבל שורה של יוזמות וחוקים שחוקקו במדינה, נחשבים למהפכניים בנושא של קידום נשים. היא אולי נראית כמו עוד מדינה מתפתחת, אבל נחשבת לאחת מעשר המדינות הצומחות בעולם לאורך העשור האחרון והפכה למוקד של השקעות זרות בתחומים של תחבורה ותקשורת בקרב גופים עסקיים ומדינות רבות שמזהות את הפוטנציאל הגלום בה וב-93 מיליון תושביה.

 

טומוקה – בית הקפה הוותיק ביותר באדיס אבבה. צילום: הילה ברבי

 

בכל שיחה עם תושבים מקומיים על מצב הנשים באתיופיה עולה שמה של טאיטו (taitu) ודווקא דמותה השנויה במחלוקת היא זו שגורמת לאתיופים להתגאות בה כל כך עד היום. גם היא מכילה את כל הניגודים, כיאה למדינה בה חיה. היא הפכה לקיסרית בעקבות נישואיה למנליק השני, קיסר אתיופיה. לטאיטו, כמו שרה (נתניהו) שלנו, מיוחסת השפעה רבה על בעלה לפני ואחרי הכתרתו לקיסרות בשנת 1889. ואפילו הייתה מעורבת בהחלטות במהלך המלחמה באיטליה. כך למשל, הורתה להגן על כל האזורים רוויי המים, כדי להקשות על הלוחמים האיטלקים. היא הגתה רעיון לשלוח לוחמים שהתחזו לבוגדים של הצבא האתיופי, הצטרפו לצבא האיטלקי ומסרו להם מפות מזויפות של כוח האויב. וכשאיטליה פלשה לאתיופיה, אף הצטרפה כלוחמת לצבא האתיופי – קרב שהסתיים בתבוסה לאיטליה.

 

טאיטו, שנויה במחלוקת, אבל נחשבת היום לסמל

 

טאיטו – הפכה לאגדה עוד בחייה

מאוחר יותר, צברה טאיטו כוח פוליטי והפכה לדמות מעוררת מחלוקת ובשנת  1910 הצליחו הכוחות שהתנגדו לה לסלקה. אחרי שבעלה נפטר, היא נאלצה לעזוב את הארמון באדיס ולגלות לארמון הישן שבהר אינטטו, בקרבת אדיס אבבה.

 

אולי זה הסוף הטרגי או דווקא סיפורי הגבורה בשדה הקרב, שהפכו את טאיטו לאגדה באתיופיה. אבל באפריקה מצב הנשים עדיין רחוק מלהיות מזהיר. נשים ממוקמות בתחתית ההיררכיה החברתית עם נגישות נמוכה לאדמה, אשראי, בריאות וחינוך. כתוצאה מכך, הן נחשבות לפנים של העוני (מהוות עד 70% בחלק מהמדינות), עם אחוזי חינוך מזעריים. כך לדוגמא, רק 51 אחוזים בלבד מהנשים מעל גיל 15 יודעות לקרוא ולכתוב.

 

גיל הנישואים עדיין עומד מתחת ל-20 ואף פחות מזה. יותר מ- 125 מיליון נשים וב- 29 מדינות באפריקה עברו מילה (בעיקר במדינות כמו גינאה, מאלי, מצרים, סומליה ואריתריאה), טקס שלא רק מפר את זכותן הבסיסית של נשים, אלא גם יוצר נטל כבד על מצב בריאותן ומשפיע דרמטית על סיכויין בשוק העבודה.

 

הפנים של העוני. צילום: הילה ברבי

 

אבל דווקא אתיופיה מצליחה להפתיע ביחס שלה כלפי נשים. קשה לומר שמדובר באוטופיה אבל הנתונים, ללא ספק, מרשימים: הבנק העולמי מפעיל עשרות תכניות עידוד ותמיכה בנשים בהיקף של כ- 53 מיליון דולר בשנה. שיעור ההלוואות האשראי לנשים יזמיות עלה ממספר זעום לכ- 30,500,000 בשנת 2014. ובבחירות הקרובות, שמתרחשות 20 שנה בדיוק אחרי המהפכה הדמוקרטית, יציגו כל המפלגות 50% של נציגות נשית.

 

להכשיר נשים לעצמאות כלכלית

לא רחוק מהעיר גונדר (שבעבר היה כפר יהודי), פגשתי את טספה עאלם ברה, שמנהלת מיזם ייחודי של נשים. Flausher project"" הוא קואופרטיב של נשים שהחיים לא היטיבו עמן – נשאיות איידס, חולות במחלות שונות – רובן אלמנות, גרושות או חד הוריות, עם ילדים. טספה, בעצמה גרושה שמעולם לא הביאה ילדים משל עצמה, בחרה בדרך לא מקובלת בחברה שמרנית. "באתיופיה יש תפקידים ששמורים לנשים", היא מתארת. " כל מה שאת רוצה לעשות, את צריכה לשאול את בעלך. רציתי להפוך נשים לבעלות כוח ועוצמה כלכלית. הייתי נשואה 5 שנים, אבל בעיקר נאבקנו אחד בשנייה. הוא רצה לעשות כסף ואני הרגשתי שאני חייבת לעזור לנשים".

 

המקום עצמו הוא מעין כפר על טהרת הנשים. 330 נשים, בטווח גילאים של 25-45 – חיות, עובדות ביחד ומתחלקות ברווחים. כל אחת מהן מרוויחה 2000 ביר לחודש (כ-200 דולר). הן מייצרות אגרטלים מודרניים ומסורתיים, כותנה, בגדים, חפצי נוי ותכשיטים.

"לפני שעברו לכאן, לא היה לנשים האלה אפילו 100 ביר, הילדים שלהם לא היו לומדים בבתי ספר. היום הן מצליחות לחסוך כסף, לקנות לעצמן אוכל ולאחרונה אחד מהילדים שגדלו בכפר סיים אוניברסיטה בפעם הראשונה".

 

בית המלאכה לייצור אגרטלים ב- Flausher project"". צילום: הילה ברבי

 

מי שעומד מאחורי היוזמה הוא כומר סקוטי, ממשלת אתיופיה החכירה להם את השטח והמימון הגיע ממדינות רבות: יפן, ארה"ב, צרפת ובריטניה, גם ישראל ביניהן.

למעט הנשים שחיות בכפר, המקום מכשיר גם נשים במקצועות של אריגה והכנת אגרטלים. ועד היום הוכשרו כ- 850 נשים מרחבי המדינה כולה. הן מגיעות לתקופת הכשרה של כשלושה חודשים וחוזרות מאוחר יותר לעיר מגוריהן, עם מקצוע. אחרי שמונה שנים הקואופרטיב הפך לעצמאי מבחינה כלכלית והסחורה נמכרת בכל אתיופיה.

 

מוצרי הטקסטיל והאריגה שמופצים ברחבי אתיופיה. צילום: הילה ברבי

 

את לא מרגישה שפספסת את האמהות?

"לא. אני מתייחסת לילדים שגדלים בכפר, כמו ילדים שלי – אני מעורבת בגידול שלהם

ואוהבת אותם אותם כאילו היו שלי".

 

את יודעת מה זה פמיניזם?

"לא".

 

את בעצם סוג של פמיניסטית

"אני לא יודעת מה זה.. אני פשוט רוצה להיות שווה לגברים".

 

אוהבת את הילדים בכפר כאילו היו שלה. צילום: הילה ברבי 

 

מסעדת "ארבע אחיות" בגונדר

לא רחוק משם, הפכה מסעדת "ארבע אחיות" לאטרקציה תיירותית ולעוד דוגמא יוצאת דופן של יזמות נשית. עדן, הלן סנייט וטינה הן ארבע אחיות ובעלות המסעדה המשפחתית שנבחרה למסעדה הטובה בגונדר על ידי אתר trip advisor.

 

מסעדת "ארבע אחיות" בגונדר. צילום: מתוך אתר המסעדה

 

הלן, יוזמת הרעיון, עבדה שנים כמלצרית במלון גואה היוקרתי שבעיר. הממשלה התרשמה כ"כ מעבודתה בבית הקפה, שהסכימה להשכיר לה את השטח עבור המסעדה. סנייט היא בעלים של בית קפה בעיצובה, שכולל גם חנות מתנות וקפה אינטרנט. טינה, האחות הבכורה היא קצינת משטרה וגרושה טריה. ועדן, בת הזקונים שתכננה את המסעדה, סיימה בשנה האחרונה תואר ראשון בהנדסה ובסוציולוגיה באוניברסיטת גונדר ומשמשת כמארחת, מאחר והיא היחידה מבין הארבע שדוברת אנגלית שוטפת.  

 

האחיות שגדלו לצדם של ארבעה אחים ולהורים שעסקו בחקלאות, קיבלו יחס שווה – לטוב ולרע. "אבא חינך אותנו לעבודה קשה, כי כמו שהיה אומר: 'רק עבודה קשה הופכת אותנו לבני אדם', מספרת עדן. הוא התייחס אל הילדים באופן שווה, שלח את כולנו ללמוד. גם הבנות עבדו קשה, לא פחות מהבנים, כולל עבודות שנחשבו לגבריות. עבדנו בשדות כמו הבנים, לכן רק שתיים מאתנו יודעות לבשל. אימא שלי דחפה אותי ללמוד ופחות לבשל".

 

ארבע האחיות בפתח המסעדה. צילום: מתוך אתר המסעדה

 

למה המיזם שלכם כ"כ ייחודי?

"עד לשנים האחרונות רק גברים היו בעלי עסקים, אבל עכשיו נשים רבות הולכות בעקבותינו".

המסעדה מציעה אוכל אתיופי מסורתי וקפה מקומי לצד מנות שינעמו לחיך המערבי (סנדוויצ'ים, סלטים, פסטות ועוד). אבל האטרקציה עבור תיירים ממש לא מסתכמת באוכל. בערבים הופכת המסעדה השקטה לחגיגה אפריקאית שתגרום גם לאחרון האירופאים המעונבים ללמוד סוג של טוורקינג מקומי. 

 

להגשים חלום בגיל 60

סוזן הצ'יסטון, היא אמנם לא ילידת המקום, אלא דווקא מסקוטלנד, אבל הצליחה להגשים חלום ישן דווקא באתיופיה. "Ben-abeba" (בתרגום חופשי: גבעת הפרחים) היא מסעדה הממוקמת על הר בגובה 3500 מטרים, שנראית כאילו נלקחה מסצנה של "עליסה בארץ הפלאות".   

 

"Ben-abeba" – גבעת הפרחים בגונדר. צילום: הילה ברבי

 

הצי'סטון, בעבר מורה לכלכלת בית, הגיעה בגיל 57 לאתיופיה על מנת לסייע בהקמת בית ספר, מרחק 35 ק"מ מהכפר לליבלה (באזור ללא חשמל או מים). מי שהסיע אותה הלוך וחזור היה אבטמו ביי, בן 34 ובעל חברת הסעות. כשסיימה את תפקידה וחשבה לחזור למולדתה, שיתף אותה בתוכנית שלו – להקים מסעדה קטנה.

 

"מאחר ואני גרושה ללא ילדים וההורים שלי נפטרו, חשבתי לעצמי שאני עומדת לחזור הביתה להיות פנסיונרית ולהעביר את רוב שעות היממה בצפייה בטלוויזיה. במשך שבוע לא הפסקתי לחשוב על זה, והגעתי למסקנה שזו הפעם הראשונה בחיים שאני יכולה לקבל החלטות רק בשביל עצמי. אז החלטתי להישאר".

היא הביאה את הכסף, הוא את הקשרים ו- 3 שנים אחרי הם מצאו את עצמם הבעלים הרשמיים של המקום שחולש על הנוף המרהיב של הר צ'ול אמבה, עם חוזה שכירות ל-99 שנים מהמדינה.

 

סוזן הצי'סטון באחת ממרפסות המסעדה. צילום: הילה ברבי

 

לליבלה ידועה כאתר עלייה לרגל בעיקר בזכות הכנסיות החצובות בסלע. אבל ביי והצי'סטון הוסיפו עוד לוקיישן חובה לכפר – כזה שתיירים לא מפסיקים לזרום אליו ומספק פרנסה לתושבי המקום. המסעדה שתוכננה על ידי שני אדריכלים צעירים, מתוכננת כדי לצפות בכל מיקום בנוף בזווית של 360 מעלות.

 

אחת ממרפסות המסעדה. צילום: הילה ברבי

 

אבל אל תתנו לאווירה החלומית לבלבל אתכם, הצ'יסטון לא נחה לרגע. היא  מנהלת ביד רמה צוות של 40 עובדים. בשנתיים הקרובות מתכננים השניים להקים במקום 16 בונגלוס ולפתוח בית הארחה. בשטח כ- 50,000 עצים עליהם גדלים בננות, קפה, פפאיות, גויאבות, אבוקדו , מנגו, גזרים ועגבניות.

 

הצ'יסטון בודקת את פולי הקפה המיובשים. צילום: הילה ברבי

 

עם כוס יין ביד, היא מטפסת את המדרונות שמובילים אל המרפסות בהן יושבים הלקוחות, מנהלת סמול-טוק ותוך כדי מפעילה את המלצרים. היא מתגוררת בקצה הכפר וצועדת מדי בוקר את המרחק ברגל. "אני צועדת מדי בוקר לכאן. אם לא אלך, הרגליים האלה יפסיקו לזוז", אומרת הצ'יסטון בחיוך ממזרי.

 

מהרפתקה של שנה, אתיופיה הפכה לבית?  

"כרגע אני בכלל לא בטוחה שאחזור הביתה. אולי אחיה בין קו אתיופיה – סקוטלנד. מה שבטוח, זה לא מקרי שדווקא פה באתיופיה, בקצה השני של העולם הצלחתי להגשים את עצמי ולמצוא את הייעוד שלי. מסתבר שאף פעם זה לא מאוחר מדי, גם רגע לפני גיל 60".  

תגובות (0)
הוסף תגובה