סדרות הנעורים הרסו לנו את גיל ההתבגרות

היה זה דוד בן גוריון שטען כי הטלוויזיה משחיתה את הנוער. הוא ביקר בסוף שנות החמישים אצל בתו שהתגוררה באוקספורד, והזדעזע מכך שהילדים רצים ומתיישבים מול המכשיר המרובע שהציג באותו זמן סרטי גנגסטרים ופשע. בישראל של אותם הימים לא היתה עדיין טלוויזיה. אלא שמאז ועד היום ובכל דור ודור, רואה הדור המבוגר את שידורי הקופסה החכמה ככלי לא חינוכי בעליל. אני מניחה שההגדרה "לא חינוכי" היא כללית וחריפה מדי. אלא שאני בהחלט יכולה להסכים בפה מלא עם הטענה שהטלוויזיה מציגה באופן מעוות את הפנים האמתיות של הנעורים.

 

עוד באון לייף:

 

 

אין מי ששכחה גיל התבגרות מהו. את מגיעה אל העולם כתינוקת מתוקה ונקייה מתסביכים. ממשיכה את המסע בגן הילדים ובבית הספר היסודי כשהדילמות העיקריות בחייך נוגעות לבגד שיש לחברה הטובה ולך אין, או לזו שעשתה לך ברוגז בהפסקה. ואז את מגיעה לגיל ההתבגרות שמציע יחד עם שק ההורמונים חסר השליטה שהוא מנפץ מעל ראשך, גם שק של תסביכים שאת בטוחה שאין לאף אחד אחר מלבדך.

 

ומי אשם בכך? יש הרבה אשמים, ובהם מככבות סדרות הנעורים המוכרות לצופים פיקציה במיטבה. אל דאגה – אני ממש לא מתכוונת להשמיץ את עידן הטלוויזיה המודרני, ולטעון שפעם היה פה הרבה יותר טוב, אולי בשל העובדה שבגילי המופלג גם הסדרה "הצלצול הגואל" גרמה לי להרגיש כמו המשקפופרית הלא מקובלת בכיתה, זו ששיערה לא היה מוחלק בפן והג'ינס לא ישב עליה כמו שצריך. אבל אין ספק שלו הייתי הנערה המתבגרת שהייתי, כיום בתור הזהב של סדרות הנעורים הנוצצות כגון GLEE , מצבי היה חמור הרבה יותר. הנה כמה מהשקרים הנפוצים ביותר שהסדרות מספרות לבני נוער, מאז וכנראה שעד בכלל:  

 

השקר הראשון: אידיאל היופי

מה שאנחנו כמבוגרים יודעים נסתר מעיניהן של הנערות המתבגרות, הבטוחות כי אידיאל היופי כפי שהוא נשקף בסדרות הנעורים, הוא זה שמבטיח לך הצלחה או אי הצלחה בחיים. בסדרות הללו תמיד ה"נער" הנכון, הגבוה והשרירי עם השיער הארוך יהיה זה שיבחר ברזה ובחטובה של השכבה. זו שתמיד מצולמת עם מכנסונים קצרים וגופיה שמדגישה בדיוק את מה שצריך. הגרביים מגיעות עד הברך, ושיערה החלק (ולרוב בהיר) גורם ללסתות של הנערים בקפטריה להשמט – עוד מישהו אמר "בוורלי הילס 90210"?. במבחן המציאות מלכות הכיתה לאו דווקא ניחנות במראה מצודד במיוחד, אלא בעיקר בכריזמה. אבל לכו תסבירו מה זו כריזמה בסדרה שזקוקה לרייטינג.

 

הו ברנדון וולש אביר נעוריי, זה שהרס לי כל סיכוי להחזיק במערכת יחסים בשנות העשרה שלי יותר משלוש שעות, הרי אף אחד לא נראה בתיכון איילון בחולון כמו ברנדון וולש. ודילן? הוא בחיים לא היה מסתכל עליי, אני לא בלונדינית מספיק. 

 

בוורלי הילס 90210. ברנדה, מאחוריך

 

השקר השני: זה ייגמר בסקס

סקס מוכר, מכר וימכור כנראה לעד. אין טעם להילחם במה שעובד עלינו, בני האנוש. אלא שבמבט לאחור, נדמה כי סוגיות כמו נשיקה ראשונה ומזמוזים באוטו של ההורים, הפכו נחלתם של צעירים יותר, ובגיל ההתבגרות קיום יחסי מין הפך למעין משהו שבשגרה, כמעט כמו צ'פחה על הכתף. אני לא אשכח לעולם את רגע השיא של "בוורלי הילס" (כן, שוב הם. סליחה אבל הם השפיעו עלי עמוקות, ובעצם על מי לא?) בשנת 1995, בו דונה איבדה לראשונה את בתוליה. אני וחברותיי הקדושות מכיתה יב' לא יודעות את נפשנו. מתסכול. לנוער של היום, זה לא היה קורה.     

 

אני חושבת שרגע השבר האמיתי של רוב הבחורות על הפלנטה, היה כשכולם גילו שווילו,  מ"באפי ציידת הערפדים", לא בתולה. כן, אם ווילו יכולה אז למה אנחנו לא? ואז מגיעים להם ה"אני לא טובה מספיק", "אני לא יפה מספיק", וה "אף אחד לא ירצה אותי לעולם כשאני בתולה מזדקנת". ושתקום מי שאחד המשפטים לא ניגנו אצלה בראש. כולכן קמתן, הא?

 

השקר השלישי: לכוכבות אין חצ'קונים

בתשעים ותשעה אחוזים מסדרות הנעורים לדורותיהם – האמריקאיות ואפילו הישראליות ("עניין של זמן", למשל) – השחקנים היו רובם ככולם בני עשרים פלוס. דהיינו, בעלי עור נטול סממני התבגרות פיזיים הנובעים משינויים הורמונליים חריפים. נערות בנות 15 לא יכולות להזדהות עם שחקנית בת 23, שנפיחות הנעורים המרגיזה הזו כבר לא ניכרת בפניה ובגופה. לא דנה ברגר, לא שרון חזיז ובטח שלא ליה מישל ושלל חברותיה המרוטשות, יכולות כבר לזכור מתקפה הורמונלית מה היא.

 

השקר הרביעי: אהבה נכזבת זה כיף

אם יש משהו מנחם בפיקציה הטלוויזיונית של סדרות הנעורים, הוא שהן מוכרות את סיפורי האהבה הנכזבת כמשהו ששווה לחוות. בסדרה: את כואבת ודואבת, בוכה לחברות על ההוא שלא רוצה אותך ואוכלת קצת גלידה, אבל תמיד יש הפי אנד רומנטי. נערה צעירה עלולה לחשוב בטעות שהנער שהיא יוצאת אתו בכיתה ט', הוא זה שבסופו של דבר יהיה אבי ילדיה. היא לא יודעת שהיא יכולה להתאהב שוב ושוב ושוב. אחרי צפיה ב"וורוניקה מארס", למשל, יכולתי לשבור את המסך או לתפוס את הנערה המתבגרת הקרובה למקום מגוריי ולצעוק באוזנה: "מתוקה! את לא באמת מעוניינת שהכדורסלן של השכבה ינשק אותך על הלוקרים כשהוא מזיע אחרי משחק ואת בטח לא רוצה להביא איתו ילדים".

 

הצלצול הגואל. איפה סקירץ'?

 

השקר החמישי: אין יותר סטיגמות

אז זהו, שדווקא יש. אנחנו נמצאים בתקופה בה השד העדתי יוצא שוב מהבקבוק. אבל בואו נלך רגע רחוק, לסדרות האמריקאיות שמנסות להיות בכל הכח פוליטיקלי קורקט, ובסופו של דבר הן אלה שמטביעות את עניין המעמדות על פי הסטיגמות שכולנו מכירים מלפני שלושים וארבעים שנה. שימו לב שגם בעידן בו האמריקאים מנסים ליישר קו חברתי, עדיין בסדרות הנעורים, הנערה העשירה תהיה תמיד הבלונדינית הלבנה, זו שאבא שלה הוא איש עסקים מצליח. הפורטוריקנית תהיה זו מהמשפחה השמרנית, הבעייתית לכאורה. אפילו ב"בנות גילמור" צפינו בסביה המרגיזים של רורי, שלא מוכנים שהיא תצא עם ג'ס הפוחז ומתעקשים על לוגן, בן המשפחה העשירה.

 

והנה הצביעות האמריקאית מגיעה כאן לשיאה. מצד אחד: הניסיון להיות פוליטיקלי קורקט, ומנגד: במקום לחתן את ג'ס ורורי, להתריס כנגד הסטיגמות המוכרות, הם החליטו לדבר אל הלב ה"כל אמריקאי" השמרני המובן מאליו – ליבו של הרייטינג.

תגובות (0)
הוסף תגובה