אמא שלי מתחרטת שהיא ילדה אותי

"כשהייתי בת 12 בערך, אמא שלי אמרה לי שהיא שמתחרטת שיש לה אותי.

"אני מקווה שתחשבי הרבה  לפני שתהפכי לאמא," היא אמרה אמרה בבוקר קייצי אחד. "אם הייתי צריכה לעשות את זה שוב, אני לא בטוח שהיו לי ילדים בכלל".

 

אאוץ'.

 

בגיל 12, המילים שלה עקצו אותי. לא היה לי מושג למה היא מתכוונת או למה היא אמרה את זה. האם היא באמת מצטערת שנולדתי? רק עכשיו, 20 שנה מאוחר יותר, עם שלושה ילדים משלי, אני מבין למה היא מתכוונת. זה לא שהיא לא אוהבת אותי. זה לא שהיא מקווה שלא היה לה אותי. זה שהיא ידעה שברגע שהיא הפכה לאמא החיים שלה יהיו לעולם לא יהיו לגמרי שלה.

 

אמא שלי היא לא היחידה שמרגישה חרטה. יש אפילו דף פייסבוק פעיל המוקדש לנשים שהתחרטו. אז למה אף אחת לא מדברת על זה?

 

לפני כמה שנים, כתבה הסופרת האוסטרלית  מאמר באתר Daily Life  המתאר את ההלם שחשה כשחברה שלה אמרה לה שלו יכלה להתחיל את החיים מחדש, היא לא הייתה מביאה ילדים לעולם. "הבנתי שלא שמעתי את זה משום אמא לפני, ואם לשפוט על פי ההתבטאויות סביבי, שום אמא מעולם לא התחרטה על ילדיה," כתבה אבלס. "אחרי הווידוי, החברה שלי קיוותה שהאדמה תיפער את פיה, תבלע אותה והיא תיעלם לנצח. שיניתי נושא במהירות את הנושא וכל הנוכחים חשו הקלה נראית לעין".

 

אבלס העלתה כמה נקודות מעניינות. לכולנו יש רגעים של חרטה או ייסורים על ילדינו – נכון? אני אוהבת כל אחד משלושת ילדיי בפראות של אמא לביאה, אבל אחרי כמה סופ"שים אני מרגישה שהייתי מוכנה לתת את כל מה שיש לי בעולם הזה בשביל ארוחת ערב וסרט עם בעלי מבלי לדאוג ללוגיסטיקה של טיפול בילדים.

 

אני מבלה 90 אחוזים מהזמן בסוג מסוים של תנועה סביב הילדים שלי, בין אם אני רוקדת איתם, לוקחת אותם לחוג קראטה, משחקת איתם בחצר, קולעת צמות, או מבשלת ארוחת ערב. אלה חיים עשירים, מלאים, ויפים. אבל לפעמים, כשאחד מהם עצבני או מרגיז במיוחד, אני תוהה איך החיים שלי היו יכולים להיות לו לקחתי את העצה של אמא שלי. האם הרומן שחלמתי לכתוב היה מתפרסם? האם היה לי מספיק זמן לקרוא את ערימת הספרים על השידה שלי?

 

אני חושב שאמא שלי הייתה קצת המומה לגלות כמה זמן וכמה אחריות נדרשים לגידול שני ילדים. אבא שלי עבד רוב הזמן ולכן לעיתים קרובות למדי היינו רק אי, אחותי ואמא שלי.  אני מבינה אותה עכשיו, כשבעלי נוסע בענייני עבודה ואני מרגיש אותו הדבר. כשהתחתנו, לא ציפיתי להתמודד לבד עם שלוש קבוצות שונות של צרכים, ללא עזרה. אבל אז הוא מגיע הביתה ואני נזכרת בדיוק מה רציתי עבור המשפחה שלי.

 

הטקסט הזה פורסם השבוע באתר יאהו והעלה שוב לכותרות את הנושא שכולנו מפחדות לגעת בו: אימהות שהביאו ילדים לעולם וכעת הן מתחרטות שעשו זאת. דיון על כך הוא בגדר טאבו מוחלט ומרבית הנשים והאנשים מתייחסים לתופעה כלא קיימת כלל. אין אמהות שבאמת מתחרטות על הילדים שלהם. יש אמהות כועסות, עצבניות, ברגעי משבר או לחץ אבל אף אחת, מעולם, לא התחרטה על קיומם של ילדיה.

 

 

בישראל שהיא אחת מהמדינות הפמיליסטיות (פמיליזם= מציב את המשפחה במרכז) ביותר במדינות ה-oecd, הצהרה על חרטה כזו היא כמעט בגדר פשע.

 

אבל מסתבר שהאמהות האלה קיימות ולצידן קיימים גם אבות שלו ניתנה להם האפשרות לשוב לנקודת ההתחלה, הם היו מוותרים על חווית ההורות וכל מה שכרוך בה למרות האהבה לילדיהם.

 

חשוב להדגיש: לא מדובר כאן על הורים מזניחים ומתעללים. במרבית המקרים, אלו הורים טובים ומשקיעים שגידלו את ילדיהם לתפארת. גם לא מדובר כאן על ילדים שהפכו למבוגרים עבריינים או אלימים ו"אכזבו" את הוריהם. המתחרטות והמתחרטים הם הורים לילדים בוגרים בריאים ומוצלחים שאוהבים את הצאצאים שלהם אולם מאמינים שחווית ההורות שלהם היא טעות. לא, הם לא רוצים "להרוג" את הילדים הקיימים שלהם והם מנהלים איתם מערכת יחסים תקינה של הורה וילד אולם הם בטוחים שבעצם מעולם לא התאימו לתפקיד ואם היה להם הכוח/האומץ לוותר על ההורות, חייהם פשוט היו טובים יותר.

 

המחקר היחידי שנעשה בישראל בנושא שייך לד"ר אורנה דונת ונעשה במסגרת עבודת הדוקטורט שלה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. האמהות שהתראיינו למחקר בנות 26 עד 73ומגיעות משכבות שונות בחברה הישראלית. המשותף לכולן היא תחושת החרטה:

 

אני מצטערת שאני אימא", אומרת תרצה (60), אם לשני ילדים, הגדול בן 40, וסבתא לשלושה נכדים. "תמיד כשאני מדברת עם חברות שלי, אני אומרת שאילו היה לי אז השכל והניסיון של היום, לא הייתי מייצרת אפילו רבע ילד. הכי כואב לי שאני לא יכולה להחזיר את הגלגל לאחור. אי אפשר לתקן את זה. לבוא ולהגיד: וואלה, עשיתי פה עוול נורא – להם, לי, לחברה. מדובר בבית סוהר של ממש – בית סוהר אישי, חברתי ותרבותי. זה ממש מאסר עולם".

 

בית סוהר? מאסר עולם?

"אף פעם לא הייתי שמחה מהאימהות. זה מעולם לא מילא אותי, לא גרם לי לאושר, ובטח שלא היה השיא של החיים שלי, כמו שכל הזמן מטפטפים לנו. לא היה לי עניין להיות אמא. זה היה חריג בשבילי. אפילו המושג הזה, כשהבן שלי קורא לי 'אמא', אני מסתכלת מי בכלל קורא לי, על איזו אמא מדובר פה. לא התחברתי, לא למושג, לא לתפקיד, לא למשמעויות, לא לאחריות ולא למחויבות".

 

(מתוך ריאיון עם דונת שהתפרסם ב'ישראל היום')

 

החשיבות שבפרסום טקסטים מהסוג הזה טמונה בהרחבת אפשרות הבחירה. אין כאן קריאת תיגר על הורות אלא ניסיון להצביע על אופציה נוספת: אמהות לא מתאימה לכולן. הורות לא מתאימה לכולם. ישנן נשים שיכולות לחיות חיים מלאים ונפלאים מבלי לגדל אף יצור אחר. השאלה היחידה היא האם, בחברה שמקדשת ילודה, יהיה להן את האומץ להודות בכך ולהימנע מהחוויה.

תגובות (0)
הוסף תגובה