הפרעות אכילה: לא רק אנורקסיה ובולמיה

מה הופך הפרעה להפרעה? כלומר, מתי האובססיה נקראת אובססיה? כלומר מתי את יודעת שיש לך מחלה? לכאורה נראה שזו שאלה פשוטה – מחלה זה כשאת רושמת בגוגל כך וכך תסמינים, והוא בתמורה מעניק לך שם. את לא אוכלת – יש לך אנורקסיה, את אוכלת בטירוף ואז מקיאה – את סובלת מבולמיה. אין פשוט מזה. לכאורה.

 

עוד באון לייף: 

האם אתם סובלים מהתעסקות אובססיבית בתזונה?

מהפרעת אכילה לעסק מצליח

נפרדת מהבושה והשנאה העצמית

 

אנורקסיה, בולמיה, אכילת יתר – אלו ההגדרות הנפוצות להפרעות האכילה המוכרות כמעט לכולם. הן ההבחנות שאותן כבר למדנו לשנן, ושלפחות ברמת התודעה קל לנו להתמודד איתן, כמו עם כל דבר שהוגדר לנו ושנתנו לו שם. אבל אלו ההפרעות שנמצאות רק בקצה האחד של הסקאלה, ובין הקצה הזה לקצה השני שלה, זה שבו אין שום הפרעות שקשורות לאוכל או למשקל, יש טווח עצום שבו שוחות להן באין מפריע ובאין טיפול – ובכן – די כולנו.

 

לחלקנו היו הפרעות אכילה מובחנות יותר בשלבים מוקדמים של ההתבגרות ועם השנים נותרו רק שרידי התנהגות או דפוסים מחשבתיים, חלקנו נוהגות לפלרטט בתקופות מסוימות או ימים מסוימים עם הפרעה מובחנת כזו או אחרת, חלקנו צמות פעם ב.., מקיאות פעם ב…, לוקחות משלשלים לקראת אירועים מיוחדים, מכורות לדיאטות, אוכלות רק חלבונים, רק סלטים, רק בשבתות ובחגים, מתנזרות ממתוקים, פוחדות משוקולד (כי הרי אי אפשר להפסיק), מתות להרזות, רק עוד חמישה קילוגרמים, לא יכולות לוותר על אימון, לא מסוגלות להסתכל במראה, לא להדליק את האור, לא להסתובב בעירום, לא ללכת לים – ותמיד תמיד מסתובבות סביב אוכל, ואף פעם אף פעם לא מרוצות מעצמנו.

 

ולכל הרשימה הזו, שהיא כמובן חלקית ומוגבלת ביותר, אין שם. אין לה הבחנה. אין לה הגדרה, ולכן גם אין לה טיפול.

 

עכשיו, לכו נסו להסביר לבן זוגכן את העניין הזה. אני, למשל, קוראת להפרעה שלי "הפרעת אוכל מינורית" כי אין לה צורה מוגדרת, ואין לה כללים ורק אני יודעת איפה בדיוק עוברים הגבולות שלה ואיפה ההתנהגות שלי עוברת מתקינה לטורדנית. אבל כמובן שברגע שבן הזוג ישמע את המונח הזה, "הפרעת אכילה מינורית", הוא מיד יתחיל להתכווץ, כל ארוחה תהפוך למבדק – מה היא אוכלת, מה היא לא אוכלת, כמה היא אוכלת והאם היא רזתה או שמנה (וכמובן שאצלי בראש תרוץ גם השאלה שהוא לא מעז לשאול: "רגע, אם יש לה הפרעת אכילה, אז היא לא אמורה להיות רזה?"). מצד שני, אם לא אשתף אותו בזה, הוא לעולם לא יבין חלק משמעותי ממני, ממי שאני. הוא לא יבין את הימים האלו שבהם אני יושבת על המיטה ומסרבת להכנס לבגדים רק בגלל תחושת הכבדות הנוראית שתוקפת אותי ומאיימת להשמיד את כל האנרגיה הנדרשת כדי לתפקד נורמלי. הוא לא יבין את הימים בהם אני מחפשת אוכל בצורה נואשת, מחפשת את תחושת המילוי המיוחלת והחמקמקה. והוא לא יבין שהימים האלו הם רק שיקוף למשהו אחר, שבכלל לא קשור לאוכל או למשקל.     

אבל אנחנו מבינות. אנחנו לא צריכות הרבה מילים כדי לזהות את כל אלו שהן כמונו, שגם הן סובלות מהפרעה שאין לה שם, אבל למרות זאת היא קיימת. ואנחנו גם יודעות שאין ממש דרך לנצח אותה, אלא רק ללמוד לחיות לצידה, לדעת לא להתרגש מהנוכחות שלה, ולהבין שהיא רק סימפטום למחלה גדולה בהרבה, שלה כבר יש שם – היא נקראת חוסר קבלה עצמית.  

 

נכון, כל מי שסובלת מהפרעת אכילה ברמה כזו או אחרת תדע להגיד שהכל נובע מצורך בשליטה, אלו גם התיאוריות הנפוצות בטיפול בהפרעות אכילה. החיים מלאי הפתעות, חלקן לא טובות, וחוסר היכולת שלנו לשלוט במציאות, לעצב אותה כרצוננו, מביא אותנו לחפש את הדבר שבו אנחנו כן יכולות לשלוט, ולרוב זה התזונה והמשקל שלנו. לכן גם ההפרעות הללו לרוב משתוללת בתקופות של שינויים בחיים, כשיש הרגשה שהכל מתערער. אבל בעיני, בסופו של דבר הכל מתנקז לקבלה עצמית, אהבה עצמית. לכן זה לא פלא שנשים סובלות יותר מהפרעות אכילה – כי הן כל הזמן מקבלות מסרים שהן לא מספיק בסדר. זה לא הגוף של הדוגמנית בשלטים שמכניע אותנו, זה החשש שאנחנו אף פעם לא מספיק טובות. אנחנו כל הזמן במרדף להשתפר, להשתדרג, להיות הגרסה החכמה יותר שלנו, היפה, המצליחה, המשוחררת, הנחשקת, הקלילה וכמובן שגם הרזה. זה גם מסביר למה יותר ויותר גברים סובלים מהפרעות אכילה – כי הלחץ הזה, להיות לא פחות ממושלם, מגיע גם אליהם. הצורך בשליטה יירגע ברגע שנאמין שאנחנו מספיק טובות וטובים על מנת להתמודד עם כל סיטואציה שלא תבוא, ושגם אם הכל מסביבנו ישתנה, עדיין נשאר ממש בסדר.

 

אז מה הפתרון? כל מיני סיסמאות ניו אייג'יות כאלו, על קבלה ואהבה עצמית, נתינת רגש חיובי כלפי עצמנו, עמידה מול המראה תוך סינון רפטטיבי של משפטים נוסח "אני אוהבת את עצמי" – אבל מה הסבירות זה יקרה? לכן, לפחות בינתיים, הפתרון היחידי הוא לחיות איתה, עם ההפרעה הלא ברורה והלא מוגדרת האישית שלנו, להשתמש בהרבה הומור עצמי כדי לא לתת לה להרוס אותנו, להכיר בה, להתיידד איתה, להפסיק לפחד ממנה, לדעת שהיא רק שם כי יש משהו אחר שמציק לנו, ולנסות לקרב את היום שבו לא נרגיש צורך להיות מישהו אחר או מישהי אחרת. 

תגובות (0)
הוסף תגובה