מוסד הניסויים: להיות תיירת בתל אביב

ממרומי ארבעים המעלות השוררות ברגעים אלה ממש בכבשן הקרוי תל אביב, אפשר לומר שהקיץ הגיע והוא כאן כדי להישאר, שוטף את תל אביב בכוסות אייס קפה לקחת, חנויות פופ אפ לבגדי ים, חרקים מעופפים ותיירים בשלל גווני ארגמן שבאים להעביר איתנו בנעימים את התקופה הקרובה.

 

לניסויים הקודמים של תמוז קולבר:

 

בקדנציה שלי כדיילת אוויר למדתי לחבב את גושי העליזות החנוטים בחולצת איי לאב איזראל – אותם תושבים זמניים למספר ימים או חודשים, שמשום מה לא מוצאים את הלחות של יולי-אוגוסט כעונש משמיים ומסרבים להפסיק לחייך מבעד לאגלי הזיעה. השבוע נשלחתי להיכנס לנעליהם ולהסתובב בעיר כתיירת מן המניין כדי לבחון איך מרגיש להיות בצד השני, הצד פעור העיניים שבסך הכל מנסה להתגבר על מכשול השפה ו(לרוב) למצוא את דרכו לים.    

 

יום ראשון- "גו שמאלה, אוקיי?"

חמושה במבטא לא ברור, בגד ים, שכבה עבה מדיי של קרם הגנה, אייפון עם מצלמה בשלוף, מבט מבולבל וספר באנגלית, החלטתי לצאת למסע בעקבות החוף שנמצא במרחק חמש דקות הליכה מדירתי, אליו ניסיתי להגיע באמצעות מילוי אחר הנחיות שקיבלתי ממקומיים בלבד. או במילים אחרות – יצאתי לסיור מתמשך ומעגלי בכרם התימנים. אבדתי בכרם כמעט ארבעים דקות, בהן עצרתי תשעה אנשים שהפגינו חום וכמיהה לעזור לתפארת מדינת ישראל, שלצערי התנגשו עם האפקטיביות המוטלת בספק של חזרה על המשפט "גו שמאלה אוקיי? שמאלה אנד תסתובבי!" בכמה אוקטבות שונות על מנת שאבין את המסר. 

 

 

מוכת שמש ונחושה בדעתי למצוא הוראות הגעה נכונות שיושיעו אותי מהמבוך בו כל הדרכים מובילות לשוק הכרמל, חציתי את הכביש בריצה קלה ועצרתי שתי בנות שהבחינו שאני אבודה וניסו לחמוק ממבטי. שיסיתי בהן את החיוך הכי רחב שלי ושאלתי, בייאוש ניכר, אם יוכלו לכוון אותי לחוף. אחרי שהתייעצו בעברית והגיעו למסקנה שאין להן כח לסטות מדרכן כדי להכווין אותי ולהסביר באנגלית עכשיו זה מסובך, החליטו נציגות דור העתיד  "להצביע לה לאנשהו והיא תסתדר! וואו כל התיירים האלה עכשיו למי יש כח", שלחו אותי לכיוון קינג ג'ורג' והתנדפו.

 

בדיוק כשהחלטתי לוותר על המין האנושי ולהקדיש את אחר הצהריים לכתיבת מכתב זועם למשרד החינוך עם הצעות לשיפור התוכנית ללימודי אנגלית, הגיע האביר על התל-אופן. יוני, אביר מודרני שמפצה על הראסטות עם ריבועים בבטן, שמע את שיחתי עם הבנות והציע לקחת אותי לים. הוא היה מקסים, דיבר אנגלית רהוטה ופצח מייד במסכת שאלות. מתחרטת על שלא המצאתי זהות מבעוד מועד, מלמלתי שמוצאי מלטביה, הארץ האירופאית הראשונה שקפצה לי לראש ואין סיכוי שהוא דובר את שפתה, ושמי הוא ראסל – שם לטבי נפוץ. את המשך החקירה ניתבתי אל יוני, שהחליט לנצל את הבמה שניתנה לו כדי לספר לי מעשיות גבורה משירותו הצבאי, לשתף חוויות מדרום אמריקה וליזום פגישה עוד הערב כדי להכיר לי את תל אביב (ויושביה) "מקרוב", אותה נאלצתי לדחות למועד לא ידוע.

 

 

בדרך חזרה מהים עצרתי לקנות פירות בכרמל ולחוות את השוק כתיירת. שינוי הפאזה מתושבת השכונה שמקבלת אננס כפינוק אחרי שיחת מרמור על נבחרי העם עם המוכר לזרה מהוססת היה מעט מתסכל. אחרי ההסבה שהוא עובר עבור תיירים, השוק אפילו יותר תאטרלי מבדרך כלל, אבל הרבה פחות משפחתי. לכל זעקה על מחירי תותים או המנון על בננות יש תרגום מוכן מראש, בגרסא פחות חמה וספונטנית. אחרי שבכל עבודה בה עסקתי במכירות או שיווק חונכתי לטפל אחרת בתיירים שעבור ישראלים נתפסים כ"טרף קל", הרגשתי לא בנוח לקנות בשוק בתור דוברת אנגלית, תוהה אם אזכה למחיר מיוחד לתיירים חסרי מושג על סחורה שלא תומחרה בכתב. החלטתי לבדוק את זה בדוכן הגולדפילד, בו התעניינתי לגבי מחיר של שרשרת נוצה שחמדתי ועלתה שבעים שקלים למרות נסיונותי להתמקח. כשחצי שעה אחר כך שלחתי חברה במקומי, שחזרה תוך שלוש דקות עם השרשרת בשלושים שקלים.

 

יום שני – "טסה עד לפה בשביל לקבל זין"

למחרת בבוקר קמתי במצב רוח סוציומטי למדי והחלטתי לחזור לים, הפעם לבד. עטיתי על עצמי את דמותה של ראסל, סוכנת הנדל"ן מלטביה, המאופיינת בעיקר בהיותה טובעת 24/7 בקרם הגנה השומר על עורה רווי נזקי סופות השלגים. התמקמתי בחוף, קצת פחות מאובזרת מרוב התיירים שהביאו עמם צל נייד בצורת שמשיות. הסתובבתי על הבטן והתחלתי לקרוא. לפני שסיימתי את העמוד הראשון, הרגשתי צל וראיתי סוליה של נעל קרובה מדיי לפנים שלי.

 

"מה קורה מאמי, למה ככה לבד?"

 

הרמתי את מבטי אל עבר הקול, מסונוורת, וראיתי איש קטן עם גבה גדולה שעמד צמוד אליי, כשמאחוריו מחכים להקת חברים וכדור. מלמלתי שאני לא מדברת עברית וחזרתי לספר. הגבה הציגה את עצמה בשם מוטי, נסוגה לחבריה ובפעם הראשונה בחיי, אחרי שנים של קנאה בחברי דוברי הרוסית, שמעתי שיחה ערה לגבי בשפת האם שלי.

 

"ווא אחי היא תיירת, למה נראה לך שהיא פה לבד? מחפשת מי שיזיין אותה, הן מתות על זה בגלל זה הן טסות לפה", "נראית נותנת גם, אעלק ספר, מחפשת שיאספו אותה ואם לא אז בערב אחרי שהיא תתפוס קצת צבע".

 

"הלו, נייס טו מיט יו, מיי ניים איז מוטי" חייך אליי האיש והגבה. לא יכלתי לעמוד בפיתוי, עניתי לו בעברית צחה שנעים להכיר וצפיתי בלסת שלו נשמטת בהנאה.

 

מוטי וחבריו יצאו לדרך אחרי עשרים דקות של דיון שנחתמו בלהסכים על לא להסכים בנוגע להאם המניע האמיתי של בחורה שיושבת לבדה בים עם ספר הוא שהיא מחפשת ש"יאספו" אותה. מסתבר ששאר גברברי החוף מסכימים עם מוטי, כי המגבת האומללה שהיתה אמורה להכיל רק אותי, אשכול ענבים ואת כתביו של פול אוסטר, הפכה לכיסא החם של אורחים מתחלפים שתהו על פשר השם ראסל.

 

 

כשהגיע הזמן לחזור הביתה, הושטתי לארבעה אנשים שונים בזה אחר זה פתק ששרבטתי הבוקר, עליו כתוב שם הרחוב שלי באנגלית ובעברית. אחד אחד הם הסתבכו עם הכיוונים, החליטו ש"המלון הזה בצפון העיר" ובסופו של דבר כשהתחילו לסמן לי בפנטומימה את הוראות ההגעה השגויות, אחזתי בפתק בחוזקה, שמחתי בכל ליבי שאני לא תלויה באף אחד מהאנשים האלה והמשכתי בדרכי עד שנהג מונית מקסים עצר, שאל אם אני אבודה והחזיר אותי בטרמפ לדירה.

 

שני טיולים לים והרבה זמן שלעולם לא ישוב על ניסיונות למצוא אותו חידדו אצלי כמה נקודות. תיירת או לא, בחורים תמיד ינסו להתחיל עם בחורות גלמודות בלבוש מינימלי ברחוב. אם זה חמוד או מטרד, זה כבר תלוי סיטואציה. פוסט שכתבה בחורה אמריקאית והתפרסם מאוד לאחרונה מתאר את הטיפוס שבחורות ישראליות יכולות לגלגל עליו עיניים כנסיך כובש בעיניי תושבות החוץ. על טעם וריח אין להתווכח והאמת שגם לא על עזרה לזולת, אז בשם כל התיירים האבודים שמסתובבים כרגע במעגלים בכרם תימנים, אני מפצירה בכם – תקדישו דקה לעזור להם להתמצא – הם אבודים במדבר.

תגובות (0)
הוסף תגובה