מישהי לרוץ איתה: הטריאתלון של דקלה

דיקלה בינדר צור, 42,  בעלת משרת בכירה בחברת הייטק, עם בעל ושלושה ילדים. 

עד גיל 38 דקלה לא התעניינה בספורט כלל. ?הייתי ממש מהצד השני. אפילו לא צפיתי בספורט. כילדה זכור לי שסיפקתי תמיד תירוצים על כאבי בטן ודאגתי לספק אישורים שונים שאני כתבתי ולעיתים הוריי למורה, כל דבר שיפטור אותי משעורי הספורט", היא מספרת.

 

עוד באון לייף:

 

לפני כ-4 שנים החלה התפנית. בינדר-צור שמעה אימהות בגן הילדים מדברות בהתלהבות על קבוצת ריצה חדשה של נשים, והסתקרנה. "הייתי בתקופה של חיפוש עצמי?, היא מספרת, ?אמרתי לעצמי שאני עובדת בחברת סטארט-אפ מצליחה, אמא ל3 ילדים מקסימים וכמובן בת זוג. הכל היה סביב דברים אחרים שקשורים או לעבודה או לבית, אבל חיפשתי משהו לעצמי. כשההזדמנות הזאת הגיעה, אמרתי למה לא? ננסה ריצה.?

 

את האימון הראשון הגדירה כסיוט, אשר לווה בקושי פיזי גדול. למרות זאת, היא חזרה לאימון שני, משהו באדרלנלין השתחרר, ואולי העובדה שכל הנשים נשארו פתאום לשבת ולדבר, בלי לחץ. ?אני זוכרת את התחושה של ההישג אישי, תחושה שעשיתי עוד משהו, אבל הפעם בשבילי."

 

ההתאהבות בריצה ממש לא הייתה ברגע, זו היתה התאהבות איטית. מה שגרם לה להתמיד יותר מכל, היה דווקא המסגרת החברתית. פתאום התחושה של להיות מוקפת בנשים שנמצאות באותו שלב של החיים. כולם מנהלות קריירה וילדים, עד עכשיו כל נושאי השיחה היו בנושאי חיתולים וילדים ופתאום יש מכנה משותף חדש ומרגש. המסגרת החברתית תרמה למחויביות הזאת, כל פעם ששקלה לא להגיע למפגש, הרגישה לא נעים, ולא רצתה לאכזב את הבנות.

 

הניצחון הראשון

כחמישה חודשים לאחר אותו אימון ראשון ובלתי נסבל, היא עמדה בגבורה ביעד האתלטי הראשון שלה. "החלטנו בקבוצה שנירשם כולנו יחד למירוץ נייקי. זו הייתה הפעם הראשונה שלי באירוע גדול ומלא באדרנלין ואקשן מהסוג הזה. המירוץ היה מבחינתי ציון הדרך המשמעותי הראשון שלי – להציב לעצמך יעד, לרוץ 10 קילומטר ולעמוד בו. אח"כ המשכתי לי ממרוץ למרוץ, ואז התחילו מחשבות על הכנה לטריאתלון." 

 

בינדר צור מספרת שבעלה תמך בעיסוק החדש עוד מהאימון הראשון, אך לילדים היה יותר קשה, והם נאלצו להסתגל. "יש לי בן זוג מאוד מפרגן, שגם התחיל לעסוק בספורט בעקבותיי. כיוון שגם הוא עובד בהייטק והוא מרבה בנסיעות לחו"ל, העדפתי שלא להשאיר את הילדים עם בייביסיטר, ותמיד אוטומטית בחרתי לוותר על דברים אחרים?. היום, דיקלה מרשה לעצמה לא לוותר על אימונים גם במחיר של בייביסיטר. כמובן שגם לזה יש את היתרונות שלו ?הילדים מקבלים אמא יותר טובה, מסופרת ושמחה. היה להם קשה בהתחלה, אבל היום כולם גאים בי, הבן שלי הצטרף לקבוצת ריצה, והבת שלי אפילו דאגה לקחת את המדליה שלי בשביל להראות לחברים שלה בגן."

 

בני משפחתה של בינדר צור הם לא היחידים שהושפעו מהחלטתה לעסוק בספורט. במסגרת עבודתה כמנהלת פיתוח בחברת הייטק, בינדר צור דואגת לסחוף את כל הצוות אחריה, במשרד הם אפילו הקדישו לעניין קיר שלם –"קיר מספרי החזה" שמו, ובו העובדים מדביקים את מספר החזה מאירוע הספורטיבי האחרון שבו לקחו חלק, כשהמטרה היא למלא את הקיר. היעד, אגב, קרוב מתמיד.

 

בקרוב ?קיר מספרי החזה? יתמלא לחלוטין

 

"בעבודה חשוב לי בעיקר להראות לבנות ונשים, במיוחד בעולם ההיי טק, שהוא עולם גברי ותחרותי, שאפשר גם וגם. אפשר גם לעבוד וגם להיות אימא ובטח שגם לעסוק בספורט. אז אני דואגת לקום מוקדם בבוקר במקום בערב כדי שיהיה לי זמן עם הילדים. זה ג'אגלינג, אבל זה אפשרי. אני פוגשת נשים שאומרות לי מה? איך את יכולה לעשות הכל במקביל? אני אומרת להן שהכל אפשרי אם את נחושה מספיק".

 

הנחישות אכן ליוותה אותה לאורך כל הדרך: לפני שנתיים, בגיל 40, החליטה בינדר- צור שהיא מוכנה לאתגר. באותה התקופה היא שמעה על הקבוצה של נעמי ויינשטוק המתקיימת בכפר סבא, ומקבצת אליה נשים אשר רובן לא עסקו עד היום בפעילות ספורטיבית משמעותית, בקבוצת הריצה היא דואגת לתת להן את כל הכלים וההכנה הנכונה להשתתפות בטריאתלון נשים.

 

דרך הקבוצה של ויינשטוק היא פגשה בסוזי דבוסקין, אשר יחד עם בעלה דני מארגנת מדי שנה את טריאתלון הנשים לזכרה של בתה תמר ז"ל. תמר הייתה גם היא טריאתליסטית ונהרגה בשנת 1996 בתאונת דרכים, במהלך אימון רכיבה. "נפעמתי מהחוזק הנפשי של סוזי, ומהצורה שבה היא הפכה את המשבר הפרטי שלה למפעל חיים כ"כ חשוב. זה נתן לי דחיפה והשראה .יש משהו מאוד מעצים בלראות אוכלוסייה כ"כ מגוונת של נשים מתמודדת עם אתגרים, ושם את רואה באמת איך הספורט עוזר לנשים, ואין לי ספק שהטריאתלון הוא השיא של כל הדבר".

 

הכל אפשרי אם את נחושה מספיק. דיקלה בינדר צור 

 

זה לא התרגיל, זה הגיל

מעבר לאתגרים הפיזיים, בינדר צור טוענת כי היה עוד קושי קטן מסוג אחר, שצץ במהלך ההחלטה להשתתף בטריאתלון.

"לא כולם יודעים אבל בטריאתלון, בנוסף למספר הרצה, דואגים לכתוב לכל אחת מהמשתתפות את גילה על הרגל. בהתחלה אמרתי שאין סיכוי שאני מסכימה לזה – כולם ידעו שאני בת 40! איזו פאדיחה. בטריאתלון עצמו המבוכה חלפה והתחלפה במהירות בתחושת גאווה גדולה. פתאום רציתי שכולם ידעו שאני בת 40 ועושה טריאתלון".

למרות שיש לה כבר ניסיון עשיר בתחרויות ספורטיביות, לדבריה טריאתלון הנשים בולט בייחודיות שלו. ?טריאתלון נשים הוא אינו תחרות, הן באות יותר בשביל עצמן. אני מרגישה את זה כי אני עושה את זה גם. הנשים מתחרות עם עצמן ולא עם הנשים האחרות, וזה לדעתי החלק שהכי מעורר השראה בסיפור".

 

השנה זה יהיה הטריאתלון השלישי בהשתתפותה, ויש לה גם מסר: "אשמח אם נשים יבינו שאפשר גם וגם, אתן לא צריכות לוותר על דברים שיעשו לכן טוב וגם לא על עצמכן, ואתן בטח לא צריכות לבחור. לא לפחד להעז. בכל יעד שאת משיגה, את משדרת לך ולסביבה שאת מסוגלת לכל דבר שתרצי. וכשאת תופסת את עצמך ככזאת שמסוגלת כך גם הסביבה תופסת אותך ככזאת, ואת זה את לוקחת איתך לכל תחומי החיים."

 

להרשמה היכנסו: http://www.women-tri.com/

תגובות (0)
הוסף תגובה