גם הומו, גם תימני, גם שחור

אני הומו. מה שאנשים נוהגים לכנות

נושך כריות, מחדד עפרונות

מנקה ארובות, מנשק כיפות

מסדר גבות, חוקר יערות

חודר מנהרות, חובק עמודים

מפיל סבונים, מרכיב אגנים

מרחיב אופקים, מלקט זירעונים

מפצח אגוזים, לוחש לסוסים

רוקד עם זרבובים

ומאיך שהדברים נראים

אנחנו הרבה יותר מעשרה אחוזים.

 

אבל אני עדיין נתקל בהמון אנשים

שלא ממש מבינים, למה חשוב לי לזרוק להם את זה בפנים.

שמתעקשים להגדיר אם אני נקבה בכיינית או זכר יהיר

ואיך זה שאתה אוהב בו-זמנית גם כדורסל וגם החלקה אמנותית.

 

זה מצחיק; או שאני יותר מדי הומו או שאני לא הומו מספיק.

ושתדעו שניסיתי אבל זה כבר ממש מציק.

כי גם לי קשה להסיק – אם אני הגבר או האישה.

אני הולך לפי התחושה.

ואין בי שום בושה להודות שאני קופץ על שידה

כשאני רואה חולדה.

שאני לא משתין בעמידה ושאני בוכה כמו ילדה

בסרטים של האחים דארדן.

ואני גם לא יודע לירוק, שזה משהו ששמור לגברים, אשכרה.

אני לא מדבר על ניקוי חלל הפה מטעם רע.

לא האקט הפרטי הנלחש למרצפת

אלא ריר דלקתי שנרעש מהסרעפת

ומושלך אל הרחוב כמו זאב מן הרפת.

לא יודע לעשות את זה.

 

אבל אני לא מתנצל, שאני משתדל להסתכל

על מי עומד מולי ולא על מה הוא מסמל.

ומזכיר לעצמי כל שנייה

שכולנו בני אדם ולא נטייה.

 

קיבוצניק, מושבניק, סתם תל אביבי

פסיבי מאסיבי או אקטיבי נאיבי

אם הוא חושב מהלב והוא לא פרימיטיבי

ונגיד גם יש לו לוק אטרקטיבי

אזי זה רק אינטואיטיבי

שאני אתחבר אליו באופן אינסטינקטיבי.

בייחוד אם הוא בוחר באחמד טיבי.

אז בתשובה לשאלה מה כל-כך דחוף לי במחילה

לציין שאני הומו על ההתחלה?

ולמה זה בכלל חשוב להזכיר שוב ושוב

את הנטייה המינית הסוטה

ולהכניס את כולם אליך למיטה?

 

שמענו, בסדר, אתה אוהב למשוך בגזר

תעשה את זה לבד בחדר, בחוץ תהיה גבר,

גבר. תהיה גבר-גבר. תזרום עם העדר

תדבר בתדר הנכון. אל תהיה רגשי.

אל תהיה נשי. אל תהיה מוחצן.

תהיה רפובליקן. תהיה הומו, אבל לא צריך לדבר על זה כל הזמן.

 

זין! לא רוצה להיות הומו קל לעיכול.

או קל לביטול. קל לזלזול. קל לחיסול.

רוצה לתרום דם. כמו כולם.

בלי שמישהו יעשה מזה אישיו.

 

לא רוצה להיות הומו מחמד.

ובשביל גאווה אני לא צריך מצעד.

לא מוכן להיות משועבד

למה טוב ונכון ומכובד

ולשרת איזה חזון מרודד

של מונופול דתי ממוסד

שמסביר לי מה זאת גבריות

ומה זאת נשיות. מה זאת זוגיות

ומה זאת אהבה ואיך אמורה להיראות משפחה טובה.

 

ובין היתר המחשבה

שפונדקאות או הפריות

ניתנים רק לזוגות הטרוגניים

או לנשים יחידות,

גורמת לי להתפלץ.

בזמן שלהומואים אסור אפילו לאמץ.

 

יש לי חלום; שנכונן כאן חברה מטריארכאלית.

לא עוד הנהגה פאלית, ברוטאלית

עם גישה פיאודלית, כי אם ראשת ממשלה מטרנאלית

לא לגמרי נורמאלית – אנגלה מרקל כזאת, עם תסרוקת קצת פחות בנאלית.

שלא תדבר בסיסמאות משיחיות

על מי הוא ציוני ועל ארץ האבות,

תוך תלונה על כמה הדלתות חורקות.

שתמכור טייסות, שתחכיר אניות,

שתבנה עוד כיתות גם בלוד, לא רק בהתנחלויות.

שלפעמים תרכל עם החברות

על החמות סתם, כי זה מה שנשים עושות.

לא?

 

שלא תבטיח שזאת המלחמה האחרונה

"אבל רק עוד מבצע, ככה בקטנה…"

ברור לי שזה חלום אוטופי

שהסיכוי שהוא יקרה הוא מיקרוסקופי

אז האמת שאסתפק בחיים במקום

שבו בוז'י יכול להישאר בוז'י

ולא להפוך ליצחק פתאום.

מקום פרגמאטי, לא דוגמאטי

גם יהודי, אבל קודם כל דמוקרטי.

מקום ללא יצר כיבוש, מרוץ חימוש,

רקוב מאלימות וייאוש

מקום בו קידוש הכוח הוא מפגר וארכאי

כמו טלפון של בזק או מפלגת מפא"י.

מקום בו יפה נפש זו לא מילת גנאי

שבו מורל יכולה לבחור את מחמוד לחתן

ודוד יכול להיות הכלה של יהונתן.

מקום שבו מירי רגב היא הסרטן

ולאו דווקא הפליטים מסודן.

 

אז מה אני רוצה בעצם להגיד?

מה המסקנה הכללית?

יש שורה תחתונה, או לפחות שורה אמצעית?

יש איזה מסר חבוי? איזה שדר סמוי?

קצה ביטוי של דימוי, גם אם סמי אפוי?

אז הנה וידוי: כשמישהו שואל

במבט מזלזל ובקול מתחלחל

למה חשוב לי להתהלל

בעובדה שאני הומו מתחנגל

אני עונה בלי להתבלבל:

"למה לא, לעזאזל?"

 

צילום: שמחה ברבירו

 

*מופעי הסטנד-אפ הבאים של יוסי צברי ייערכו 

במוצ"ש ה- 20.6 ב- 21:30 ב"מושב 33", כרכור

ומוצ"ש ה- 27.6 ב- 20:30 בקפה ביאליק, ת"א

תגובות (0)
הוסף תגובה