יום הולדת 27: בלי תואר, בלי זוגיות, בלי ילדים

לפני חמש עשרה שנים ויומיים, בתקופה בה ימי הולדת נתפסו בעיניי כהיי לייט השנתי ולא כיום הדין, חגגתי שנים עשר קיצים. חופשיות ומאושרות כמו שרק ילדות בכיתה ו' בשבועיים האחרונים ללימודים יכולות להיות, חברותי ואני גמענו בריצה את כל הדרך לחוף פרישמן, מותירות מאחורינו שובל צחוק מתגלגל. בתום טקס חלוקת המתנות הרשמי, מרוחות בשוקולד, חול ותמימות תהומית, ישבנו במעגל ודמיינו בקול, כל אחת בתורה, את החיים שנחיה כשנהיה "מבוגרות" – מונח שהחלטנו לתחום לגיל 25.  בראשה עטור הזר של הילדה שהייתי, הכל היה ברור – בגיל 25, כשאהיה עורכת דין מצליחה, אעבור לרמת אביב ג' ואחיה את החלום, החבילה המלאה, כולל חליפות מגוהצות וסלסלות נוי בסלון הממש נקי שיהיה לי.

 

עוד באון לייף:

 

ובכן, לפני שנתיים באמת הגעתי לרמת אביב, אותה השארתי מאחור עם פרישתי מהאוניברסיטה בטרם עת. הקרבה שלי לעריכת דין מסתכמת במכתבים מהמחלקה המשפטית של עיריית תל אביב כשהשותפה ואני שוב בוחרות להשקיע את מיטב כספנו בערב מרגריטות על פני תשלום חשבון ארנונה מופקע, והחלום שנרקם מזמן על שפת הים, אותה פנטזיה בטעם עוגת יומולדת ושעוות נרות, התחלפה בהבנה מרירה מתוקה ומפחידה בעת ובעונה אחת – אני חסרת מושג לגבי העתיד בדיוק כמו שהייתי בגיל 12, מינוס הלגיטימציה לברוח לדמיין בחוף, פלוס חליפה במשקל עשרים ושבע טון של לחץ גולמי.

 

 

יום הולדתי ה-27 קרב ובא בצעדי ענק. הוא מגיע בעוד יומיים, והוא הולך לתפוס אותי עמוק בבטן, איפה שהפרפרים מתגוררים בדרך כלל, ולדרוש תשובות. בעיניי (המוטות עקב התקף חרדה טרום יום הולדת, אני מודה), 27 הוא לא עוד מספר על סקאלת ה25+, אלא רשימת מטלות לביצוע. רשימה שמשתקפת בעיניהם של המודאגים המגיבים לפרידה מבן זוג בגיל 26 כאסון בקנה מידה בינלאומי, בהמרת תמונות ה'רגליים או נקניקיות' על הפיד בסלפי טבעות אירוסין ובמבט התוהה של בני עשרים וכלום סקרנים כשהם מגלים שאני הולכת, מדברת ונראית בדיוק כמוהם ועדיין לא משכימה כל בוקר לעבודה מסודרת בגילי המופלג.

 

במקרה שלי, כמעט בכל קטגוריה, הריבוע הקטן לסימון נשאר ריק מ"וי" של הישג. הרשימה מאיימת להפוך לחור שחור שיערער את יסודות הבנייה של הדרך הלא קונבנציונלית בה פסעתי, וישלח אותי למסע לחיפוש עבודה משרדית בשם ה"וי" הנכסף שיביא עימו שקט. אם גיל הוא רק מספר והשמיים ככל הנראה יישארו כחולים גם בעוד יומיים, למה אני עדיין חוששת שאני מפגרת בקצב הקולקטיבי וצריכה להישלח לכיתת מב"ר לחיים עצמם?

 

מובסת וכבויה, החלטתי לנצל את שארית כוחותי הנפשיים, לקלף את עצמי מרצפת המזבח שהכנתי לרשימה שיועדה עבורי על ידי אחרים ולסנגר על חיי. האמת המפחידה, האחת שקבלתה מרחיקה אותי בכל פעם מחדש מכל מה שמסמל ביטחון ויציבות, היא שאני לא רוצה את זה – אין לי שום עניין בחיים של אחרים.

 

 

אחרי הצבא הקדשתי קרוב לשנתיים של מלצרות כדי לחסוך כסף עבור ניתוחים פלסטים שאנשים הגדירו כבזבוז, אותם האנשים שהיום מעירים לי שאני משקיעה עודף זמן בטיפוח, ספורט או הרגלי אכילה, ואין לי דרך לתאר עד כמה השינוי שעברתי גרם לי להרגיש טוב בעור של עצמי אחרי שנים של שנאה עצמית. לפני כמה שנים האמנתי שלהגיע לגיל 27 בלי תואר זה אות קלון. תקופה לא ארוכה אחר כך קיבלתי החלטה לחשב מסלול מחדש ולעזוב את הלימודים. עד היום אין לי מילים לתאר עד כמה זה היה קשה, ועד כמה בוודאי יהיה מאתגר להתחיל מחדש באוקטובר, אבל אני יודעת שבחרתי בלב שלם לא להיות במקום אליו אני לא שייכת. כשאני יושבת עם חברות שהביטוי "רווקה בת שלושים" גורם לליבן להחסיר פעימה באימה ולצאת בהכרזה על יציאה למסע בן שלוש שנים למציאת טבעת עם גוף אקראי שמחובר אליה, אני יודעת להרגיע את הלב שמתחיל לדהור, אהבה היא השמש שמאירה את הלב, לא מוסד הנישואין.

 

הרשימה שלי, למרבה הצער והשמחה לסירוגין, היא אחרת. אני מסמנת וי על הידיעה שאני מוצפת באושר מזוקק חלק ניכר מהזמן, חיה הרפתקאות וממציאה את עצמי מחדש בכל בוקר. וי על היכולת להמשיך לנשום כשכואב, חונק, קר ומפחיד. אלא אם כן אבחר בשלב מסויים להצטרף למועדון 27 ואז תשכחו מהסעיף הזה. וי על ציות לפרפרים בבטן, ששולחים אותי למסעות אל הרים וגבעות כדי להרגיש. וי על האמונה העיוורת שיש סוף טוב תמיד כל עוד הולכים אחרי הלב ומפגינים אומץ. וי על היכולת לתת לחשבון נפש בצורת הטור הזה ממש לגרום לי להבין שעשיתי לא מעט טעויות ולבחור לקום ולתקן אותן, גם אם זה ייקח שנה שלמה.

 

גיל 27 הוא לא מה שהבטיחו לי, גם החיים עצמם לא. חוסר הודאות לא נעלמת לעולם, רק מתגברת. אני לא באמת יכולה לדמיין איפה אהיה בעוד שנה בדיוק כי בכל יום מחדש המציאות גוברת על כל דימיון, ערפל הולך ומתבהר והשלכות של בחירות שעשיתי מקבלות תוקף ממשי. זה מפחיד, משתק, מלהיב וממכר בעת ובעונה אחת, אבל ממרום גילי למדתי  להרגע קצת, בסופו של יום הכל מסתדר, גם אם בצורת מגדל פיזה. 

תגובות (0)
הוסף תגובה