הנשים שעשו היסטוריה בתמונות

קים פוק

אחת התמונות שמסמלות את זוועות ויאטנם בפרט, ואת המלחמות בכלל, זו התמונה של הילדה רצה בבכי בזמן שעורה נמס בגלל הפצצות שהכילו נפלם (נוזל בערה דביק) אותן הפילה ארצות הברית.

קים פוק היתה רק בת 9 כשהתמונה צולמה ב-1972 על ידי ניק אוט, שגם הציל אותה ממוות איטי ורווי סבל. את בגדיה היא הסירה אחרי שהם עלו בלהבות ונדבקו לעורה, אך כאמור, עורה המשיך להימס ולכן במשך חודשים ארוכים היא נאלצה לעשות אמבטיות מיוחדות בבית החולים, בזמן שהאחיות קילפו את עורה השרוף.

גם המשך חייה של פוק לא היו קלים. בבגרותה החלה ללמוד רפואה, אך ממשלת ויאטנם אילצה אותה לעזוב את לימודיה כדי להיפגש עם עיתונאים זרים ולספר את סיפורה בחיוך. עם זאת, לסיפור הזה יש סוף שמח: ב-1992 היא התחתנה, למרות שתמיד חשבה שלא תוכל למצוא אף גבר שיתמודד עם עורה המצולק. אחרי ירח הדבש במוסקבה השניים הצליחו לערוק, וכעת היא מתפקדת כשגרירת רצון טוב של האו"ם.

במובן מסוים, פוק הקריבה את בריאותה ואת ילדותה לטובת הכלל, שכן רבים מאמינים שהתמונה שלה שהתפרסמה בכל רחבי העולם הובילה להפסקת המלחמה ואי לכך להצלת חייהם של אלפי חיילים נוספים משני הצדדים.

קים פוק היום. לא חשבה שתמצא אהבה

הילדה האפגנית

ב-1985 הוציא הנשיונל ג'אוגרפיק את אחד מהשערים המפורסמים שלו (עם לא ה-) ובו נראית ילדה עם זוג עיניים בהירות וגדולות. הגיליון עסק בפליטים מרחבי העולם, והילדה שכיכבה על השער התגוררה אז במחנה הפליטים בפקיסטן, לאחר שהוגלתה מאפגניסטן על ידי כוחות הצבא האדום, במהלך המלחמה בין ברית המועצות לאפגניסטן. שמה של הילדה לא נודע, ובמשך עשורים בהם תמונתה הפכה לאחת מהמפורסמות של זמננו, חיפש אותה מי שצילם את התמונה, סטיב מק'קורי. לבסוף, בשנת 2002, משלחת של נשיונל ג'אוגרפיק מצאה את הילדה, שכעת היתה כבר אישה בגילאי ה-30, וגילה כי היא עונה לשם שרבט גולה, אמא לשלוש בנות, אשר ב-1992 חזרה לאזור ממנו ברחה.

גולה אמנם זכרה שצילמו אותה, אבל לא היה מושג לה מושג שתמונתה התפרסמה והפכה לכל כך מוכרת. היא גם לא ידעה שהנשיונל ג'יאוגרפיק הקימו לכבודה קרן לקידום חינוך בנות באפגניסטן. בעזרת כספי הקרן הוקמו בקאבול מרכז חינוך והכשרה לבנות וספריה, נבנה מחדש בית ספר תיכון לבנות שנפגע קשות בזמן המלחמה ונוסד עיתון לילדים.

אם נודדת

תמונת האם הנודדת, המוקפת בילדיה, הפכה לאחד הסמלים המובהקים של השפל הגדול בארצות הברית. היא צולמה ב-1936 על ידי דורותיאה לאנג, שצילמה את פלורנס אוונס תומפסון וילדיה במחנה עניים שהוקמו לצד הדרך בעקבות המצב הכלכלי.

משפחת תומפסון הגיעה למקום לאחר שסיימו קטיף סלק בדרום קליפורניה, ובדרך צפונה, במטרה לחפש עבודה חדשה, התקלקל רכבם והם נאלצו לעצור במחנה. לאנג ניצלה את הזמן הזה על מנת לצלם שש תמונות של האם וילדיה. "לא שאלתי לשמה? או על ההיסטוריה שלה", סיפרה אחר כך לאנג. "היא אמרה לי את גילה, 32. היא סיפרה לי שהם התקיימו מירקות קפואים מהשדות הסמוכים וציפורים שהילדים צדו".

תומפסון טענה שלאנג הבטיחה שהתמונות לא יפורסמו לעולם, אבל לאנג שלחה את התמונות לעיתון "סן פרנסיסקו ניוז" ולרשות הממשלתית שעבדה בה. כשהתמונה התפרסמה, נכתב לצידה כי אלפי עניים סובלים מרעב במחנות ליד ניפומו. בעקבות כך, נשלחו תרומות כספיות ואוכל אל מחנה העניים, אבל תומפסון ומשפחתה כבר לא היו שם.

בשנות ה-70 רואיינה תומפסון וסיפרה כי לאנג מעולם לא שלחה לה את התמונות, כפי שהבטיחה לעשות, וכי היא לא ראתה מהן פני. גם לאנג לא קיבלה עליהן כסף, אך הן עזרו לה להפוך לצלמת מפורסמת. התמונות המקוריות, אגב, נמכרו ב-2005 עבור סכום הקרוב ל-300 אלף דולר.

רובי ברידג'ס

לא הרבה ילדות בכיתה א' זוכות לליווי של ארבעה מרשלים ומכונית אטומה ליום הראשון ללימודים אבל לרובי ברידג'ס הקטנה לא היתה ברירה. בשנת 1960 היא הפכה לילדה השחורה הראשונה שלומדת בבית ספר בניו אורלינס, שעד אז יועד לילדים לבנים בלבד.

ברידג'ס התקבלה לבית הספר בעקבות מאמץ ממושך של התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית לביטול עיקרון "נפרדים אך שווים" ששלט אז במדינות הדרומיות, וכפה על מדינות הדרום לשתף את בתי הספר, האוניברסיטאות ושאר שרותי הציבור לשחורים ולבנים כאחד.

מה שלא רואים בתמונה המפורסמת זה את עשרות המפגינים שהצטופפו באותו יום מול שער בית הספר, זרקו עגבניות וביצים וצעקו סיסמאות גזעניות. כל ההורים של ילדי כיתה א' הוציאו את ילדיהם מבית הספר ומנעו מהם להתחיל את שנת הלימודים וההפגנות האלימות נמשכו במשך שבועות באותה השנה. עם הזמן, חזרו הילדים בהדרגה אל בית הספר, אך במשך כל שנת הלימודים הראשונה שלה ברידג'ס הייתה תלמידה יחידה בכיתה.

ב-1999 הקימה ברידג'ס את "קרן רובי ברידג'ס", במסגרתה היא מקיימת הרצאות, מוזמנת לכנסים ופועלת למען קידום ערכי סובלנות, כבוד והערכה כלפי האחר.

רובי ברידג'ס היום. נלחמת לשוויון

  

מרי ואקיו

בגיל 1970, כשהיתה בת 14, ברחה מרי ואקיו מביתה שבפלורידה והתגלגלה לאוהיו, שם לקחה חלק בהפגנת סטודנטים נגד החלטת הנשיא ניקסון לפלוש לקמבודיה, במלחמת וייטנאם. במהלך ההפגנה, שיצאה מכלל שליטה, נהרגו ארבעה צעירים מאש חיילי המשמר, וג'ון פילו, שהיה טכנאי במעבדת הצילום של בית הספר לעיתונות באוניברסיטה, הצליח לתעד את ואקיו צועקת מעל לגופתו הטרייה של ג'פרי מילר.

פילו מיהר ליידע את העולם על האמת מאחורי ההפגנה ומכר את התצלום לעיתון "וולי דיילי ניוז". שנה אחר כך, לאחר שהתמונה התפרסמה בכל רחבי העולם, הוא זכה בזכותה בפרס הפוליצר הנחשק. בעקבות הפרסום, גם ואקיו זכתה לתשומת לב, ובשנות ה-90 הודתה כי היה זה עול שרק אחרי זמן ממושך למדה לחיות איתו.

אביטל מימוןחברהמלחמת העולם השנייהשוויוןתמונות