בדיוק שנה מההזנקה הפרטית שלי זכיתי במדליה

חזרתי מבית היולדות עם תינוק מתוק, צלקת מניתוח קיסרי נוסף ושלוש ספרות על המשקל. כן, שלוש ספרות.

ביום הברית של עמוס הקטן החלטתי לכרות ברית בעצמי – עם עצמי.

הבטחתי לעצמי להיות בריאה, להיות חזקה יותר, ורזה הרבה הרבה הרבה יותר.

שמרתי על תזונה נכונה והתחלתי ללכת ברגל.

היו ימים נעימים בחוץ, עמוס בעגלה, יאיר הגדול (בן שנתיים ושלושה חודשים) על תקן ה"טרמפיסט" בעגלה ואני לאט לאט דוחפת מאחורה. כך טיילנו כל בוקר וכל אחה"צ. המסלול היה כבר ידוע מראש: מהגן אל הבית, ומהבית אל הגן.

 

עוד באון לייף:

 

זו לא הייתה הליכה פשוטה, אבל ידעתי שהיא מקדמת אותי למטרה ומרחיקה אותי מהעצבים של לקשור-את-הסלקל-לוודא-שהגדול-חגור-להוציא-את-הגדול-לבקש-שיחכה-להוציא-את-הקטן-לחצות

את-הכביש-להגיע-לגן-להתכופף-עם-תינוק-לנשק-את-הגדול-לחזור-לאוטו-לחגור-את-התינוק-להגיע-הביתה. בערבים השכבתי את תינוקי בעגלה ויצאתי "להליכות".

 

הכל היה טוב ויפה. התקדמתי, ירדתי כבר 10 ק"ג אבל הרגשתי שצריך להגביר את הקצב, גם שלי ובעיקר של הקילוגרמים. נפגשתי עם יועצת תזונה סינית שהחליטה בשבילי הכל: מה אני אוכל (לא הרבה) ובאיזו פעילות גופנית אעסוק. היא ביקשה שאתחיל בקיקבוקסינג. "תוציאי עצבים ותשרפי שומנים", היא אמרה. אז מצאתי מורה מלך והתחלתי.

עכשיו הסמכות היתה אצלו, הוא ביקש ממני שני דברים. 

– "לפני האימון, תפוח ירוק וקפה שחור."

– "אספרסו?" שאלתי.

– "לא, קפה שחור. כמו שבעלך שותה. זה עושה פלאים."

 

מתוך האינסטגרם האישי של הדר.

 

וכך היה. כל בוקר, לפני האימון חתכתי קוביות של תפוח ירוק והוספתי להן קינמון (טעים יותר וגם מעולה לשריפת השומנים), שתיתי קפה (לפעמים אפילו שתי כוסות), והפכתי לחיה רעה. הוא צדק. כיסחתי את שק האגרוף, עברתי ל80 סקוואטים ואפילו הצלחתי לקפוץ בחבל. 100 קפיצות!

 

 

-כתבה פרסומית-

 

רוצה אימון כושר מוצלח? מה הם 9 הדברים שאת חייבת לעשות לפני אימון? לכתבה המלאה

 

 

 

 

פתאום הכרתי עולם חדש, שכלל לא הייתי מוכנה אליו – הריצה

מאימון לאימון הלכתי והתחזקתי, הרגשתי את זה ביום יום שלי, לראשונה הרגשתי שיש לי כוח. ממש ככה. כוח להרים את הילדים, כוח להרים סל עם כביסה רטובה עד לחבל, כוח להרים שקיות מהסופר וכוח לקום בבוקר ולהסתכל במראה – הקילוגרמים עפו.

מצב הרוח שלי עלה, ופרנקו, המלך של האגרוף התאילנדי, החליט שעולים לשלב הבא. הוא ארז את הכפפות בתיק גב, יצאנו מהסטודיו לכיוון פארק הירקון והוא אמר לי להתחיל לרוץ אחריו. עצרתי. "אין סיכוי פרנקו", אמרתי לו וראיתי אותו כבר מגביר מהירות. כל הפחדים שלי לחשו יחד. הוא הסתכל לי ישר בעיניים: "הדרי, את יכולה ומוכנה וחזקה, סמכי עלי".

 

אז התחלנו לרוץ. ופתאום אני שמה לב שרצנו מלא. מלא מלא מלא מלא מלא. שניה לפני שהרגשתי שאני לא יכולה יותר, הוא עצר- הוציא את הכפפות, הרבצתי קצת, בעטתי קצת ובלי להתבלבל הוא אמר: "קדימה, ממשיכים לרוץ", ככה רצנו והרבצנו שעה שלמה. את הקטע האחרון של הריצה מהפארק ועד לסטודיו לא אשכח לעולם. זו הייתה ריצה רצופה, הדופק היה גבוה והחיוך שלי היה ענקי. אני. מסוגלת לרוץ. אני רצה. אני! רצה!!!

החלטתי שהגיע הזמן, אני מתחילה לרוץ. ממש כמו האנשים המוזרים בפייסבוק שמפרסמים תמונות בשבת בבוקר.

 

הילדים נרדמו, התלבשתי ואמרתי לאיש שלי שאני יוצאת. הוא בירך אותי ב"אלופה. תהני" ויצאתי. אחרי עשר דקות פתאום צלצל הנייד, זו הייתה מיכלי השכנה. "בועז התבאס שלא הזמנת אותו לרוץ, בפעם הבאה תקראי לו." לא נבהלתי. "תגידי לו שאני מסתובבת חזרה הביתה, שייצא לכיווני ויצטרף כבר עכשיו" מיכלי אמרה לבעל שלה להתארגן. הוא הגיע, אני כבר הייתי אחרי עשרים וחמש דקות של ריצה.

 

-"את ככה רצה כל ערב?!"

– "לא. זו הפעם הראשונה", עניתי בגאווה. "תרצה להצטרף אלי? אני מתכננת לרוץ כמה פעמים בשבוע".

 

בועז ואני רצנו המון. 3-4 פעמים בשבוע. בהתחלה 5 ק"מ ואז 6 ק"מ ואז יום אחד הוא סיפר לי על "מרתון תל אביב". הוא אמר שזה כיף, ורצים יחד עם המון אנשים ומשפרים תוצאות. נדלקתי. זה היה נשמע אדיר. הסתכלתי שוב על התאריך של המרתון והחסרתי פעימה – 27.2.15. בדיוק שנה מיום הברית של עמוס.

 

התאריך של המרתון היה סמלי – שנה מיום הברית של עמוס.  

 

התאמנתי בטירוף. אימוני כושר, ריצה וכביסה שמלאה בחזיות ספורט וטייצים. כביסה, אגב, היא המדד הטוב ביותר לכמה באמת את מתאמנת – זוגות גרביים באוגוסט? את אש!

כמה ימים לפני המירוץ, הלכתי לאסוף את מספר החזה והחולצה. הגעתי לכיכר רבין, בכניסה חיכה דוכן ענק של קפה טורקי. חייכתי לעברו – לשותף שלי מתחילת המסע. חיפשתי גם דוכן של תפוחים ירוקים וקינמון, אבל לא היה. מזגו לי כוס והלכתי לעמוד בתור לקבל חולצה. איזה מרגש. חולצה של מירוץ! ומספר! בדיוק כמו של האנשים האלה מהפייסבוק.

 

התקשרתי לבועז. הוא לא התרגש בכלל. גם כי זה לא המירוץ הראשון שלו וגם כי הוא בן. הוא צחק עלי שאני מתלהבת והמשיך לצחוק עליי כשאמרתי לו שאני רוצה שאלעדי בעלי יבוא לעודד. "תעזבי אותו, כולה ריצה".

 

הגיע רגע האמת

יום לפני המירוץ, ראיתי שהזינוק של המקצה שלנו נקבע לשעה 06:40. עשיתי חישוב מהיר, והבנתי שבשעה 05:15 חייבים לצאת מהבית, אחרת לא נגיע בזמן! בועז הודיע לי סופית שאני מטורפת, ושהוא לא יוצא בחושך של 5 בבוקר. החלטנו שנוסעים במכוניות נפרדות. 

התלבושת שלי הייתה מוכנה כבר בלילה ואפילו עלתה לאינסטוש (אחרת בשביל מה אני הולכת לעשות את זה לעצמי). קפצתי מהמיטה, שתיתי קפה ונכנסתי לאוטו.

 

התלבושת כבר היתה מוכנה מהלילה. צילום: אינסטגרם

 

עשרות אנשים נהרו לכיוון איזור ההזנקה, מחייכים ולבושים בחולצת המירוץ. בועז אמר שתיקח לו עוד חצי שעה להגיע. חשבתי לעצמי שהוא יאחר והתקשרתי אליו. "תשמע, אני משאירה את הציוד בשמירת חפצים, אחכה לך ליד העמוד עם השלט של ההזנקה".

אז חיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. וכשהוא ממש לא הגיע, החלטתי שאחכה לו בנקודת הזינוק.

 

נכנסתי לשרוול ההזנקה, שאלתי את אחד המארגנים מתי מתחילים והוא ענה לי: "ברגע שתהיי מוכנה. פשוט תתחילי לרוץ, מהרגע שתעברי את קו הזינוק, השעון האישי שלך יתחיל לעבוד."

– "מהההה? אין יריית פתיחה?!" מיהרתי לשאול אותו.

הצחוק המתגלגל שלו הבהיר לי שאני חיה בסרט. "יאללה רוצי כבר", הוא אמר. מאז שהמציאו את הריצה לא נראתה כזו הזנקה חגיגית. יאללה ביי בועז – אני רצה – לבד!

 

במהלך ההכנות למירוץ, קיבלתי כל מיני טיפים, אבל טיפ אחד חזר כל הזמן: 'רוצי בקצב שלך. אל תרוצי מהר בזינוק. את האנשים שמתחילים מהר את תראי לקראת האמצע עייפים או חלילה הולכים!'.

 

אז רצתי בקצב שלי. עם חיוך של פרסומת ללוטו. עם מוזיקה שאני אוהבת ועם עוד ים אנשים שאני לא מכירה. רצתי, צעקתי, שמחתי והשתוללתי. הייתי בקצב נפלא. בקצב שלי. פתאום ברחוב דיזנגוף שמענו רעש מדהים, כאילו עדר של ג'ירפות מגיע מאחור. התחלנו לפנות את הדרך ואז הם הגיעו, יפים כמו נסיכים, חזקים ואלופים, עברו אותנו קבוצה ענקית של חיילים, הם הניפו דגלים ושרו ורצו בקצב מהיר מאוד.

 

לא שהיה צריך לעשות הרבה כדי לרגש אותי, אבל הם, הם ריסקו אותי. פתאום, מבלי להבין שהמוח שלי שלח סמס עם פקודה ישירה לפה שלי, יצאה לי צעקה: "שאלוהים ישמור עליכם, שתמשיכו לשמור עלינו, שתהיו חזקים ובריאים אמן!" הם חייכו ומחאו כפיים, ואנשים שהיו סביבם מחאו כפיים, ואני? מרוב התרגשות לא שמתי לב שהצעקה הזו הביאה אותי לקוצר נשימה, הרי אי אפשר סתם לצעוק באמצע ריצה כזו, אלא אם את בכושר של חייל קרבי.

 

הסדרתי את הנשימה, לא עצרתי לרגע, המשכתי והמשכתי, עוד קילומטר, ועוד אחד, כבר עברו 8 קילומטר, ועכשיו כבר 9 קילומטר, נשארו 500 מטר אחרונים. רצתי בכל הכוח. עד שחציתי את קו הסיום. חציתי את קו הסיום. אני חציתי את קו סיום אחרי 10 ק"מ! אני!!!

 

פרצתי בבכי אדיר. בכיתי כל כך. ההתרגשות הכי חזקה שחוויתי. בכיתי ואמרתי לעצמי "יו יו יו יו יו אני לא מאמינה!!" המשכתי ללכת, עדיין בוכה. עברתי דרך עמדת חלוקת המדליות וקיבלתי אחת. זכיתי במדליה.

 

שנה בדיוק מההזנקה הפרטית שלי זכיתי במדליה על 10 ק"מ של ריצה ועל 35 ק"ג שירדו ממני.

 

ניצחתי כל כך.

תגובות (0)
הוסף תגובה