אני מגייסת כסף עבור החלום שלי

עירומה מול המראה כשכל האורות דולקים, רואים כל סימן מתיחה, כל קמט. זאת התחושה שמלווה אותי כבר כמה ימים מהרגע שהתחלתי לגייס כסף בהדסטארט כדי להגשים את החלום שלי. אין איפה להסתתר, הכל גלוי, על השולחן, בלי מגננות. בגיל ארבעים החלטתי להתפשט בפומבי, היי שלום בושה, ברוכים הבאים נודיזם.

 

הדסטארט היא פלטפורמה לגיוס כסף, בעיקר לפרויקטים אומנותיים. אם יש לך ספר שנכתב, תקליט, הצגה, מגדירים סכום שרוצים לגייס ויוצאים לדרך. לי יש מחזה שכתבתי ואני רוצה שיעלה. יש אנשים שהשם שלהם מוכר יותר. הסופר עוזי וייל, לדוגמא, סגר גיוס של עשרות אלפי שקלים תוך יומיים ויש את מי שנחשפו לכתיבתם ולאישיותם דרך המדיה החברתית, אוהבים אותם אבל הם לא "שם". הם לא סלבים של פייסבוק או טוויטר.

 

כמוני.

 

ובכל זאת לחצתי על כפתור "פרסם פרויקט". לא כי האמנתי בעצמי, לא כי הייתי מלאת ביטחון עצמי, לא כי מישהו הבטיח לי משהו. לחצתי על הכפתור בשנייה שהבן שלי השתחרר מאשפוז של שלושה ימים בבית חולים, אלרגיה קלה שהפכה לזיהום גדול סתמה לו את העין לחלוטין והמוגלה התפשטה. אחרי שלושה ימי אשפוז וכמות מטורפת של אנטיביוטיקה ואנטי היסטמין הוא סוף סוף הצליח לפתוח את העין, האחיות נעמדו מסביב למיטתו, מחאו כפיים, אני הייתי חלשה ועייפה מספיק כדי להרגיש שמותר לי וזה לגיטימי וככה שחררתי את הפרויקט לאינטרנט.

 

הגיוס שלי לא נולד מתוך שמחה, הוא נולד מתשישות.

 

הדקות הראשונות של הפרויקט באוויר הן דקות של אקסטזה. יש, עשיתי את זה, ביקשתי עזרה. אבל אחרי המניה מגיעה הדיפרסיה, ההבנה שאת מבקשת משהו, שאת צריכה ואת מודה בזה. ולא בפני חברה קרובה או משפחה, בפני כל העולם את חושפת חולשה, חושפת את עצמך. מה יחשבו עליך? מי זאת האישה הזאת שחושבת שהחלומות שלה מעניינים אותנו? רוצה לעשות תיאטרון, שתביא כסף מהבית, זה העסק שלי? ומי, בכלל, נתן לך זכות לחלום בגיל ארבעים, זה בדיוק השלב שבו את צריכה להתחיל להשלים עם המציאות, לא לריב אתה.

 

לחלום זאת פריבילגיה.

 

 

שנה וחצי הלכתי לפסיכולוג כדי ללמוד לבקש. שנה וחצי של שיחות ארוכות שהיו אמורות לסלק ממני את הרוסיות הפרקטית שהועברה אלי בתורשה ע"י אמא שלי שיוצאת מהבית, תמיד, מאופרת ועל עקבים וע"י סבתא ז"ל ששרדה חמש שנים במחנה בסיביר כי היא לא ביקשה. כבר הייתי אמורה להיות בשלב בו המגננות קרסו, ההכרה בכך שאנשים ימשיכו לאהוב אותי גם אם אבקש הייתה צריכה לחלחל. ובכל זאת, בכל שנייה, מצאתי את עצמי מתנהגת כמו חנווני קטן שנותן מסטיק עגול במקום עודף, אוחזת פנקס מאחורי הדלפק ועסוקה בחישובים אינסופיים.

 

מי, בכלל, ייתן לי משהו? למה?

 

וביומיים הראשונים הייתי משותקת לחלוטין. לא עשיתי שום דבר מלבד לבדוק, מי נתן לי מה, כמה, מי לא אוהב אותי, מי בז לי עכשיו בסתר לבו. הייתי בטוחה שכולם, אבל כולם, כל מי שאי פעם הכרתי שופט אותי על סמך זה שביקשתי עזרה. שמתי את החולשות שלי על מגש, פרסתי לפרוסות, נתתי לטעום ואף אחד, אבל אף אחד לא אוהב את הטעם.

 

זה מגעיל אותו.

 

ואז כתבתי סטטוס בפייסבוק שבו תיארתי את ההרגשה, את העירום. ולהפתעתי הסתבר לי שאני לא היחידה שמרגישה ככה כשהיא מבקשת עזרה, בטח שלא עזרה כדי להגשים חלום. חברה שמגייסת כסף להוצאת ספרה הראשון כתבה לי שהיא מרגישה בדיוק אותו דבר. והיא הפנתה אותי לסטטוס נוסף של מישהי שעשתה גיוס כדי להוציא לאור אסופת שירים וגם היא דיברה על הגיוס במונחים של התפשטות. שאלתי חבר שמגייס כסף לסטארט אפ שלו אם הוא מרגיש אותו דבר. הוא לא הבין על מה אני מדברת. שאלתי עוד חבר שגייס במהלך חייו מיליוני שקלים אם הוא אי פעם חש ככה, ערום וחלש. "למה?" הוא שאל בפליאה. "זה עניין עסקי, אתה משקיע אם אתה אוהב את הפרויקט ולא אם לא. זה לא נגדי או בעדי באופן אישי".

 

גברים מתייחסים לגיוס כסף אחרת מנשים.

 

אותנו חינכו לא לדרוש, זה לא יפה. אותנו חינכו לא להתבלט, זה לא מכובד. אותנו חינכו לשמור על צניעות, לא לחשוב שמגיע לנו, לא לחלום יותר מידי. אותנו חינכו לשים את הצרכים והרצונות שלנו בצד, להצניע לכת, לשמור על איפוק. יש הרבה פחות נשים בפוליטיקה מאשר גברים כי פוליטיקה זה מקצוע שחושף אותך, שבו את אומרת שמגיע לך. יש הרבה פחות נשים פובליציסטיות כי דעה מנומקת ומוצקה היא צעקה ואנחנו לא צועקות. יש הרבה פחות נשים בכירות בתחומים של מסחר וכסף כי שם צריך להיות קשים, להתעקש, לעמוד על שלך. כשגברים מתעקשים הם חדורי מוטיבציה ושאפתנים, כשאנחנו מתעקשות אנחנו קשות ואגרסיביות. אנחנו מבקשות בדחילו ורחימו. שחלילה לא נפריע, לא ניתן לרצונות שלנו יותר מידי דרור. כשמסרבים לנו זה סופי, סירוב אומר משהו עלינו ולא על מי שסירב. ניסינו, לא הצלחנו, עכשיו צריך לחזור מהר למקום המוכר והבטוח, עכשיו צריך, פשוט, לוותר.

 

החלטתי שאני לא מוותרת.

 

בגיל ארבעים, אחרי המון "לא", הגיע זמן ה"כן". במו ידי עשיתי כל כך הרבה דברים למען אחרים, בעבודה, בבית, בשביל חברים. אז את עשר האצבעות שלי אני מפנה עכשיו לטובתי, כדי להעניק לעצמי את האפשרות להגשים חלום. כתבתי סאטירה, היא טובה, היא מצחיקה, עכשיו הזמן שלה ושלי לעלות על הבמה. מיום ליום אני הופכת יותר אסרטיבית, הבקשה הראשונה ששלחתי הייתה כולה התנצלות, האחרונות כבר הרבה פחות. ולפתע מסתבר לי שיש הרבה אנשים שמוכנים לעזור, הרבה אנשים שנרתמים כי הם אוהבים את הכתיבה שלי. ואני יכולה לומר, בראש מורם, בגב זקוף, "אני מגייסת כסף לטובת החלום שלי, הצטרפו אלי, זה אחלה חלום".

 

לתמיכה בפרויקט

תגובות (0)
הוסף תגובה