הסיבה שבגללה נשים לעולם לא ישיגו שוויון

אמצע יולי, בדיוק לפני כשנה. מבצע "צוק איתן" בעיצומו, ואני כרגיל מעבירה לילה נוסף עם שינה טרופה בבית. חבר טוב מסמס לי שהוא בדרך חזרה לתל אביב לאפטר קצר מהמילואים. אני מאחלת לו שנת לילה ערבה ונטולת אזעקות, ושוכבת במיטה מול התרעות פיקוד העורף הכתומות בטלוויזיה. אחרי כמה דקות של בהייה בחשיכה, כשרק אור המסך מרצד מולי אני חשה צימאון קל, כי בכל זאת קיץ. בכוחות אחרונים מעייפות מצטברת, אני קמה לכיוון המטבח ו…. שום דבר לא הכין אותי למה שנעשה שם.

 

עוד באון לייף: 

 

בזווית העין אני קולטת אותו, שחור, קטן (ביחס אליי) וענק (ביחס לאחיו החרקים). צודקות, זה בדיוק זה. בפינה עומד לו תיקן ענק המכונה בעגה ג'וק, שנראה במבט ראשון כמו תמר מג'הול תמים שנפל בטעות מאריזה של סופרמרקט. אלא שהתמר התמים הזה מביט עליי בבהלה ומזיז את מחושיו. מהצרחה שפלטתי הוא מתחיל לרוץ ולהשתולל, וגורם לי בשעה אחת אחר חצות לפצוח בסשן צעקות ובכי היסטרי שלא יבייש אף ילדה בת 13 שפגשה לראשונה את אהבת חייה – הסולן של וואן דירקשן או איך שלא יקראו להם. ותומר, הו תומר. הוא בדיוק חזר אחרי שבוע מילואים בעזה ויש לו אפטר קצר ושש שעות לישון.

 

סימסתי לו כי מכיוון שהוא הגבר הסטרייט היחיד שזמין לי בשעות אלה, אני זקוקה לו מאוד, והיכן שהוא מאחורי המקרר או הספה או המיטה ממתינה גופה של ג'וק שצריך לפנות. אלא שאני לא בטוחה ממש שהוא מת, ואיך אני אשן עכשיו, ואם תהיה אזעקה מה אעשה?

את הודעת הטקסט הנרגשת ועתירת האייקונים שלחתי כשאני עומדת על הכיסא הכי גבוה בבית וברגליים רועדות. באיזה שהוא שלב כתבתי גם בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית רק כדי להעביר את הזמן. אימא שלי שהיתה עוד ערה בשעה הזו, שאלה אם אני רוצה שהיא תשלח את אבא (מחולון לתל אביב, בליל מלחמה, לילדתו שהיתה אז רק בת 37) כדי שיהרוג את הג'וק. אותו אבא, היה זה שהתקין לי ביום בו נכנסתי לדירתי הנוכחית, רשתות "הום מייד" שבנה במיוחד ממסגרות עץ ונעצים, על כל פתח חשוף בדירה (נטולת הגבר) וכל חלון, וצייד אותי בשלל חומרי הדברה ביתיים בטרם הזמנתי את ההובלה. את הסיפור הזה לא ספרתי לאף אחד, ויודע אותו רק תומר שהגיע עייף ורצוץ וכמעט נחנק מריח הריסוס כדי לפנות את מה שנותר מהגופה. אה, ועכשיו גם אתם.

 

האמת היא שחשבתי לנצור את הסוד הזה עמי לנצח. אלא שלפני כמה ימים, פרסם אלמוג בוקר, כתב ערוץ עשר בדרום, אייטם בטוויטר בנוסח הבא: "תושבת אשדוד שנסעה הבוקר לאחור, הבחינה פתאום בג'וק גדול ברכב. היא ברחה החוצה כשהרכב עדיין בהילוך אחורי ונדרסה… הרכב נעצר בחומה. מצבה קל…". מיד שיתפתי בחשבון הטוויטר הפרטי שלי את הידיעה תחת הכותרת: "זו לא אני!!!" וכתבתי לאלמוג שמבחינתי העובדה שטרח לציין כגבר שמדובר ב"ג'וק גדול", מעידה ככל הנראה על כך שהיה מדובר במפלצת.

 

 

שלל התגובות מהגולשים – או יותר נכון מהגולשות – לא איחרו להגיע. ולי, לא נותר היה להגיע אל המסקנה שהפחד מג'וקים, הוא אולי אחד הכישלונות הגדולים ביותר של המהפכה הפמיניסטית. אסון גדול מאוד נמנע לפני כמה ימים באשדוד, ואני מניחה שאלמלא הפחד של אותה אישה לא היה קיצוני כל כך, היא לא היתה מסכנת את עצמה בצורה הזאת. רק תגובות הזעזוע (לא מהתאונה עצמה) אלא מסיטואציית הג'וק ברכב, הבהירו לי עד כמה נכשלנו. נכשלנו כישלון חרוץ. הרי תראו לאן התקדמנו בעשורים האחרונים? ראו כמה הישגים הביאה המהפכה הפמיניסטית – מהטמפון ועד לזכויות בעבודה. אנחנו נלחמות כמו לביאות כנגד הטרדות מיניות, דורשות ומקבלות שוויון מלא. אבל כשנכנס פולש קטן עם מחושים הביתה, אנחנו זקוקות בסופו של דבר רק לדבר אחד. לגבר.

 

ואם יש ביניכן קופצות בראש שמתכננות להשחיז את המקלדת ולכתוב פוסט נזעם כלפיי – אנא עצרו נא, ובמקום זאת תנו לי ולחברותיי, אלה הנכשלות שוב ושוב במבחן הגדול של הפמיניזם- טיפים ראויים להתמודדות. אין לכן, הא? ידעתי.  

תגובות (0)
הוסף תגובה