סקסיזם במשכן הכנסת

חברת הכנסת סתיו שפיר ידועה במלחמתה הקולנית משהו בחטיבה להתיישבות, גוף שאחראי, לדבריה, להעברות כספים מפוקפקות בעיקר להתנחלויות ביהודה ושומרון. היא הפכה ידועה בדרישתה לשקיפות של תקציבי החטיבה, מה שמושך הרבה אש מתומכים רבים של הנוכחות היהודית בשטחים השנויים במחלוקת.

עוד באון לייף:

בשבוע שעבר, שפיר פרסמה בפייסבוק פוסט בו הביעה התנגדות לחוק "החטיבה להתיישבות" שהגיש ח"כ בצלאל סמוטריץ' ממפלגת הבית היהודי. בתגובה, הוא צייץ הגדרה מילונית למילה 'אובססיה', שמילותיה הראשונות הן "אובססיה – נקבה". עכשיו, ברור שהמילה 'נקבה' מתייחסת למינה של המילה 'אובססיה', אבל גם אי אפשר שלא לתהות האם ההחלטה לכלול אותה בתוך 140 התווים מהדהדת את מינה של הח"כית בעיניו של סמוטריץ', ויותר מזה – בתרבות שבה נוכחותן של נשים במרחב הציבורי עדיין אינה מובנת מאליה כלל, אנחנו חייבות לתהות האם חה"כ סמוטריץ' היה מייחס את מאבקה של שפיר בחטיבה להתיישבות לפתולוגיה פסיכולוגית אילו לא הייתה אישה?

לפני מאה שנה בערך, ישב פסיכולוג בחדר הסגלגל שבבית הלבן והתייחס לשביתת הרעב של אליס פול, ממנהיגות המאבק למען זכות בחירה לנשים בארצות הברית: “courage in women is often mistaken for insanity”. סמוטריץ', אם ככה, לא היה הראשון שייחס לאישה מחלה נפשית בגלל שהעזה לטלטל את הנורמות הפוליטיות. אבל התנהגות כזו, שפעם התרחשה מאחורי דלתות סגורות, זולגת היום החוצה בעזרת הרשתות החברתיות. ואם האישי הוא הפוליטי, אז התייחסותם של חברי וחברות הכנסת אלה לאלה בפייסבוק ובטוויטר מאפשרת לנו הצצה למערכת היחסים בין הגברים והנשים במשכן. בשבועות האחרונים אספתי דוגמאות של אינטראקציות בין חברי וחברות כנסת ברשתות החברתיות. הן מראות לנו שבמסע אל השוויון, למרות הדרך הארוכה שעשינו מימי הסופרג'יסטיות יש עוד הרבה לפנינו.

בתור התחלה, וזו לא הפתעה לכל מי שקורא עיתונים, נשים סופגות אלימות יומיומית. אלה שנוסף להיותן נשים גם מעיזות להביע דעה לא פופולארית חוות אלימות כפולה: על רקע היותן נשים, שמועצמת באווירה הציבורית התוקפנית וחסרת הסבלנות. ח"כ תמר זנדברג ממרצ, למשל, העידה שהיא קיבלה מספר איומים ברצח. אבל מסתבר כשכדי שאלה יזכו להתייחסות מצד המשטרה, כדאי שמי שמדווח עליהם יהיו גבר: לדבריה, מבין כל האיומים שעליהם דיווחה, המאיים היחיד שעוכב היה זה שקיבל גינוי פומבי מח"כ ינון מגל (נכון למועד כתיבת הכתבה, הפוסט הוסר מפייסבוק). לא ברור למה תלונותיה לא זכו ליחס. אם אני צריכה לנחש, אומר שאולי זו איזו מחשבה שנשים נוטות להיסטריה ולא צריך לקחת את התלונות שלהן ממש ברצינות. לא משנה הגורם, במבחן התוצאה, כשגבר מתלונן על משהו, אותו כבר לוקחים ברצינות. ואם חברת כנסת לא זוכה להגנה ותחושת ביטחון אישי מהמשטרה, הארגון שזה תפקידו, מה נגיד אנחנו?

בהזדמנות אחרת, ובהקשר שונה לחלוטין – ח"כ איציק שמולי מסיעת המחנה הציוני צייץ תמונה עם זנדברג, תחת הכיתוב "עד שההורים יחליטו אם יש או אין חתונה, אנחנו ניכנס ברשותכם לויכוח נוסף ב"מטה" על דרכו של המחנה שלנו". כדאי להבהיר שזנדברג מצולמת עם חיוך רחב ובאופן כללי התמונה נראית חברית. הכיתוב מתייחס, כמובן, לדיבורים על איחוד בין המחנה הציוני למרצ שצצו למשך שתי דקות. אבל צריך לשאול, האם כיתוב כזה היה מתנוסס מעל תמונה שבה מצולמות שתי ח"כיות? או שני ח"כים? כנראה שלא. זה ציוץ לגיטימי, זו בדיחה שאולי אפילו מעלה חיוך, אבל זה אירוע קטן שמעיד שהמגדר נוכח גם בסיטואציות היומיומיות, השגרתיות והסתמיות ביותר. הוא אף פעם לא שקוף או נטול השפעה, כמו שהרבה היו רוצים לחשוב.

ולפעמים, הוא נוכח גם בסיטואציות  שמתנוסס מעליהן דגל אדום.

בשבוע שעבר הודיעה חה"כ אורלי לוי-אבקסיס ממפלגת ישראל ביתנו שהצעת חוק שלה, שנועדה לסייע ל-2,700 המשפחות העניות ביותר בישראל, אלה אשר זכאיות לדיור ציבורי אך אינן מסוגלות לממן אותו, נגנזה בועדת השרים לחקיקה כי לא הסכימה לחלק את המימון לחוק עם משרד הקליטה (ועוד כ-30,000משפחות עולים), כפי שדרש השר זאב אלקין. היא כינתה את השיחות ביניהן "סחיטה באיומים" והסבירה שחלוקה כזו תהפוך את החוק לחסר משמעות. היא גם סיפרה שהשר אמר לה שאם לא תסכים, הוא ייצא לתקשורת ויאשים אותה ואת מפלגתה בפגיעה בעולים. ובזמן שהאזנתי לה מדברת, חשבתי על כך שבעצם השר אלקין רוצה לגזול ממנה את פירות עמלה ולקבל קרדיט על אפס עבודה. אם הדבר היה עולה בידו, הוא היה יכול להציג לבוחריו תוספת מימון כשר הקליטה, על אף שהכסף הושג בעקבות עבודה ממושכת ומאומצת של ח"כ לוי-אבקסיס. ובעצם זה לא מפתיע. לאורך ההיסטוריה נשים משפיעות נשכחו וחלקן במאמצים חשובים שקידמו את המדע, הטכנולוגיה, הספרות והאמנות הוקטן.

ממש כמו במקרה של  רוזלינד פרנקלין, שעבודתה הועברה ללא ידיעתה לג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק ומילאה תפקיד משמעותי בגילוי מבנה הדנ"א – גילוי שזיכה אותם בפרס נובל. אני מניחה ששיטת העבודה הזו אינה יושמה באופן מיוחד ע"י השר אלקין כלפי חה"כ לוי-אבקסיס רק כי היא אישה. אבל אי-אפשר לנתק את הפעולה הכוחנית הזו מתוך ההקשר של החברה כולה, שבה היחס לעבודתן של נשים אינו שווה: עבודת נשים מוערכת פחות, הן זוכות לפחות קידומים  וכמובן, מרוויחות פחות. במסגרת הזו, האיום שלו מקבל מימד נוסף  של אלימות, כזה שמתכתב עם האלימות המופעלת כלפי נשים בחברה הכללית.

אבל לא הכל רע. בלילה שלפני ערב תשעה באב העלתה ח"כ שלי יחימוביץ' מסיעת המחנה הציוני תמונה של יו"ר הסיעה והאופוזיציה, ח"כ יצחק הרצוג כשהוא עומד לצידו של שר החינוך ויו"ר מפלגת הבית היהודי, נפתלי בנט, ושניהם מרוכזים בכוס קפה שמכין בנט. היא כתבה "בנט מכין לי קפה בסיועו של בוז'י… טיפה אהבת חינם בים ההתכתשויות, אתם יודעים". הסיטואציה הזו, שבה גבר (במקרה הזה, בכיר יותר) מכין כוס קפה לאישה (שגם היא בעמדת כוח) הופכת את הסטריאוטיפ של המזכירה או הפקידה. אבל – וזה 'אבל' גדול – מכיוון שמלכתחילה שני הצדדים אינם שווים, היא לא מפחיתה מכוחו של בנט. להיפך, היא מניחה אותם בעמדה מאוזנת. היכולת לנהוג בצורה חברית באישה אחרת, שהיא גם יריבה פוליטית, היא אות לשינוי שמתרחש אט אט. היא אות לכך שבעלי כוח יכולים להכיר בפריבילגיות שיש להם, ואפילו לוותר עליהן – רק קצת ובאופן זמני – ושהפעולה הזו לא מעמידה אותם בעמדת נחיתות, אלא היא מוסיפה להם כבוד ואפילו תורמת לאיזו תחושת סולידריות כללית.

כל המקרים האלה הם לא אירועים חמורים של אלימות על רקע מיני. אלה מצבים יומיומיים עד להכאיב, הם כל הגוונים של התחום האפור שכמעט לא מבחינים בהם. אבל הם ממחישים את מקומן של נשים בחברה הישראלית היום – שזה מקום לא רע, אבל גם לא ממש טוב. מערכות היחסים בין חברי וחברות הכנסת מלמדת אותנו שנשים עדיין לא שוות. חברת הכנסת חשופות לא רק לאלימות, אלא גם להתייחסויות שהן לחלוטין לגיטימיות, אבל לא לגמרי ענייניות – בדיוק כמונו.