הקרדישאן של המאה ה-19

תושבי העיירה הקטנה לוקפורט במדינה ניו יורק, לא שיערו במוחם כי הם יהיו על מפת הפרסום העולמית לדורי דורות. לא התרחש שם איזה רצח נורא, אף פוליטיקאי מהולל או דמות היסטורית חשובה לא גדלה שם. אלא בסך הכל שבע אחיות בעלות שיער ארוך, מאד ארוך, שהפכו את הנכס הגנטי המשפחתי הנדיר באותה התקופה לחלום הרטוב של כולם- כסף. הרבה כסף. מתברר כי המונח המודרני הידוע לשמצה: "איט גירלז" או בעברית- הנערות הנכונות, אינו מונח שהמצאנו אנחנו, אנשי התקשורת במאה ה-21. ראו איזו הפתעה, מסתבר שלהיות "יפה ונכונה" זה הכי לא חדשני, אלא כל כך המאה ה19!

עוד באון לייף:

7 האחיות סאתרלנד, היו האיט גירלז של השנה האקזוטית 1890. ולא רק איט גירלז, אלא משהו בנוסח משפחת קרדשיאן. ככל שאני חוקרת יותר לעומק את סיפורן המופלא והמטורף, אני מבינה שהקרדשיאנס לא המציאו את הגלגל. ההבדל היחיד ביניהן הוא שהאחיות קרדשיאנס מוכרות את גופן החטוב והחשוף למטרות פרסום, ואילו האחיות סאתרלנד עשו את ההון והפרסום בזכות השיער.

 יותר מ-11 מטרים, היה אורך שיערן של כל שבע האחיות, שהגיעו ממשפחה ענייה מאד וחלמו על זהב, יהלומים וגברים עשירים. בפרץ של השראה, חשבו כיצד יהיה אפשר לנצל את מומנטום אופנת השיער הארוך, שנחשבה באותן הימים לאידיאל היופי. להבדיל מנשים שנהגו לאסוף את שיערן בשלל תסרוקות מעניינות, האחיות סאתרלנד הסתובבו ברחובות ניו יורק עם שיער מפוזר (מעשה נדיר ואפילו חצוף באותה התקופה), ומשכו את תשומת ליבם של העוברים והשבים. כל זאת עד שאביהן, פלטשר, שהיה מטיף בכנסייה, ואיש עסקים לעת מצוא וגם לא מוצלח במיוחד, החליט לעשות הון על גב בנותיו.

בדיוק כשם שפרסום על פארש מקפיץ היום כל כוכבת חשופת חזה אל אור הזרקורים, או במקרה הגרוע יותר, הופכת אותה לשחקנית או זמרת, כך גם הפרסום העצום של האחיות סאתרלנד (שכל כולו נסוב על שיער ארוך), תפס תפנית עקומה קצת אל השואו ביזנס. החלום ההוליוודי הרטוב של אותן הימים היה הקרקס של בארנום וביילי, מה שכיום אפשר לכנות כמקבילה לתכניות הריאליטי. אבל אפילו ההופעות עם הקרקס לא הספיקו להן. "הרי מה אם לא שירה יהפוך אותנו לכוכבות גדולות עוד יותר?", חשבו לעצמן האחיות סאתרלנד ששרו עד אז בכנסייה, וכיאה לאחיות גדולות, הן סינג'רו את האח הקטן והמשופם והקימו הרכב מוזיקלי איום ונורא בעל השם הלא מקורי: "שבע אחיות ואח אחד", שהופיע עם הקרקס.

קים קרדשיאן היא לא מריל סטריפ, וקלואי היא בוודאי לא סלין דיון או מריה קארי. אלא שנגינת הפסנתר ושירת הכנסייה החובבנית של הסאתרלנד'ס (על אף שאביהן חשב שהן עילוי מוזיקלי) לא הרסה להן את הקריירה. להיפך. הלהקה התימהונית והמראה המצודד של האחיות רק הפכו אותן למיליונריות ומפורסמות עוד יותר, והן נסעו בכל רחבי ארה"ב כדי להופיע. יש אומרים שהופעותיהן עם הקרקס היו מלאות, רק מכיוון שאנשים רצו לחזות בשיערן הנדיר.

בסוף שנת 1890 החליט פלטשר האב שכדאי להשקיע בדבר האמיתי וששואו ביזנס הוא עניין חולף, והחל בייצור מוצרי שיער ואסופת טיפים נוסח אודטה, אותן העניקו הבנות לנשים שתהו כיצד לטפח את שיערן בימים טרום המצאת "השמן המרוקאי" הפן, וההחלקה היפנית. הן הפכו לגורו בנושאי שיער, וכשהיו הולכות לבדן ברחוב, אנשים ניסו לחתוך בסכין חלקים משערן ולשמור כקמע למזל.

 

אלא שהחיים הראוותניים, הבזבוזים, האלכוהול, המשרתים, הזהב, הגברים המזדמנים (רק שלוש מהן נישאו, ורק לאחת מהן נולד ילד) גרמו לכך שהן יפסידו בסוף העשור את כל כספן. האימא, נותרה עקרת בית גם בתקופת הפרסום וההוללות. פלטשר, שיש סבורים כי גם לו היו שאיפות נסתרות בעסקי השעשועים (ברוס ג'נר מישהו?), נאלץ לחזור לכנסייה. והאחיות? הן חזרו לסרק את שיערן במשך שעות במקלחת, ולחלום על גברים מזדמנים, משרתים ויהלומים.