הורדתי 35 ק?ג, חזרתי הביתה והתחלתי להשמין

אז רזיתי 35 ק"ג בשנה, בלי ניתוח.

הצלחתי לרוץ 10 ק"מ בלי שאמבולנס יחכה לי בסוף,

חזרתי הביתה והתחלתי להשמין.

ממה השמנתי? ממחמאות.

אמנם הן לא מופיעות בטבלת הקלוריות הממוצעת, אבל הן הכי משמינות בעולם.

"וואי, את חצי", "וואו, אני בשוק! את נראית מדהים!!!" והגרוע ביותר, שחביב בעיקר על חמותי שתחיה: "די, מספיק, את לא צריכה לרדת יותר".

 

און בעוד לייף:

 

לצד המחמאות הגיעו גם משפטים כאלה: "אבל עוד לא נגמר התהליך", "הכי חשוב זה לשמור אחר כך", "כל הכבוד, אבל יש לך עוד מותק..". אלה הגיעו בדרך כלל מהדיאטנית. ואז הגיע המשפט הכי חשוב, ודווקא הוא – לא נתפס אצלי מספיק חזק.

במקום לשמוע "ממש רזית" שמעתי – "את ממש רזה".

ביג מיסטייק. היוג'.

 

 

 

-כתבה פרסומית-

 

רוצה אימון כושר מוצלח? מה הם 9 הדברים שאת חייבת לעשות לפני אימון? לכתבה המלאה

 

 

 

הזנחתי את הספורט, חשבתי שאני יכולה לבד, בלי מאמן אישי/ קבוצתי, פשוט להירשם למכון כושר וללכת לחוגים ולמכשירים שם. זה לא עבד. עדיין לא הייתי במקום הזה. של להצליח לבד, בלי גלגלי עזר.

אז עזבתי את הדיאטנית. אמרתי לעצמי ש"אני יכולה לבד", ?אני יודעת כבר מה צריך לעשות? וחוץ מזה, ?זה מלא כסף?. הו! הכסף הוא תירוץ מעולה. במקום לשנות את סדר העדיפויות ולהבין שאני במקום הראשון ולכן ה"המלווים" שלי, המאמנים והדיאטנית הם הכי חשובים כרגע, יעלו כמה שיעלו, צריך להמשיך לשלם – תירצתי את אי ההגעה לאימונים ולתכנית הדיאטה ב"אין לי כסף לזה עכשיו"

ואז, לאט ובטוח. עליתי.

לא הרבה. 2-3 ק"ג. אבל שניים למטה שלושה למעלה, והופ! אני באותו המשקל בערך כבר 7 חודשים.

יש לי עוד 20 ק"ג לרדת, אין מצב להתקע עכשיו. אני חייבת להמשיך לרדת.

אוקיי, אז מחר. טוב, אז בשבוע הבא.

 

גיליתי על עצמי שאין לי אמצע, אין אפור. זה או שחור או לבן. גם מיכל לסקי, המאמנת הכי טובה בעולם, זרקה לי את זה במהלך איזשהו אימון. "את או 0 או 1. או שאת שומרת מעולה על התזונה או שאת זורקת ואוכלת מה שבא לך! אי אפשר ככה!"

צודקת. איף כמה שהיא צודקת.

זה לא פשוט. כי ברגע שאני "נופלת" אז אני נוווווווווווווווווופלת. אני אוכלת הכל. אפילו דברים שאני לא אוהבת בכלל.

אבל כשאני חזקה אני מדהימה! אני מחזיקה באימונים הכי קשים, וכמה כיף לי. אלוהים, כמה כיף לי בימים שאני אוכלת רק מה שמותר. כמה כיף יש בשליטה העצמית.

אז למה אני מוותרת על השליטה הזו? על הריסון? למה נופלת?!

אולי זה קשור לעובדה שאני אנושית ובלה בלה בלה – אבל די.

מספיק. מרגע כתיבת הטור הזה, הכל ישתנה.

מבטיחה לחזור לדרך הישר.

 

אפילו שאנחנו שניה לפני חופשה שכולה שלמות באיטליה, אני נשבעת שלא אגזים שם. אסע לשם עם כל האפליקציות שלי. זאת של המוזיקה המעולה וזו של המאמן הצמוד, ZUZU, יש שם איזו תכנית גאונית, 7 דקות ביום וזהו. בטוחה שיהיה טוב.

חברה טובה שנלחמת גם היא, אמרה לי ש"יש הבדל גדול מאוד בין לאכול 3 חטיפי שוקולד בחנות בתחנת דלק לבין להתענג על קינוח מטורף במסעדה שווה." תכלס! הרי אנחנו בכלל לא מרגישים את הזלילה הזו באוטו. לא נהנים ממנה ולא מרגישים טוב בכלל אחריה.. אבל כמה כיף לשבת במסעדה מדהימה ולאכול קינוח אחד עם מישהו מיוחד, לאט לאט ולהינות מכל ביס.

כך אני רוצה לחיות. כך אני בוחרת לחיות.

(מיד אחרי שארזה עוד 20 ק"ג.)

קדימה. צאי לדרך. עד החורף, תגיעי למטרה.

אעדכן בקרוב.  

תגובות (0)
הוסף תגובה