איך התגברתי על הפוביה שלי מרופאים

פוביה ממחטים היא לא עניין של מה בכך, והיא כלל וכלל לא משהו שצריך להתבייש בו. כמחצית מהאוכלוסייה על פני כדור הארץ מפחדת ממחטים, המחצית השנייה של האנושות, הלוא הם "היפים והאמיצים", שמקישים על דלתות משאיות תרומות הדם הצהובות מרצונם החופשי, מקבלים זאת בסלחנות. זאת אומרת- אותנו. אלא שמה שלא מקבלים בסלחנות בעולם הזה היא פוביה מרופאים,  או ליתר דיוק פוביה מסטטוסקופ.

 

עוד באון לייף: 

 

"מה את ילדה?" היו זורקים לעברי בזלזול בכל פעם כשהייתי מתעקשת לפתור לעצמי בעיות רפואיות ברשת האינטרנט. "כן אני ילדה", הייתי משפילה מבט במבוכה, וחוזרת לדוקטור גוגל. אבל בואו נפתח את זה רגע, קבל עם ועדה. זאת אומרת אני אפתח זאת, כאן לפני כולם: שמי טליה, אני בת 38 בדיוק, ורק לפני כשנתיים התחלתי לעשות בדיקות דם ללא צורך בטשטוש רפואי, גז צחוק, או כדור הרגעה ומשחה מאלחשת. בחיי שזה אמיתי. את הפוביה שלי מסטטוסקופ עדיין לא פתרתי, עמכם הסליחה.

 

 

-פרסומי-

הידעת?  מעכשיו לא חייבים להגיע למרכז הרפואי כדי לחדש מרשמים, לקבל אישור מחלה או הפניות לבדיקות שגרתיות.

אפליקציית מכבי והאתר מאפשרים לחברי מכבי עם סיסמה לשלוח בקשות לרופא המשפחה ולחסוך בזמן ובתורים. כל שעלייך לעשות הוא להיכנס לאזור האישי> תקשורת עם הרופא ולהשאיר פרטים.

 

 

 

ההורים שלי שבוודאי קוראים את הטקסט שלהלן, עלולים לטמון ברגע זה את ראשם במבוכה מתחת לכרית, ולא לספר לאף אחד ש"זו הבת שלי!". בוודאי שלא, אני מכירה אותם. הם הרי עשו זאת לפני כחודש בדיוק כששלחו אותי לבדי (בגיל 38!) לקופת חולים, בשל איזו פציעה מטופשת באצבע של הרגל. פציעה קלה שכזו, וכל כך טיפשית, שדרשה רק טיפול בסיסי של אחות. או לפחות, זה מה שחשבנו. "לכי, שתי דקות, זה בקטנה", אמר לי אבא שלי כשראה את השריטה על הרגל, ואני בהתחלה סירבתי והתעקשתי לנסות לעצור את הדימום בשלל תרופות סבתא ועצות אחיתופל של דוקטור גוגל. אותו דוקטור גוגל היה זה שבישר לי קבל עם ושורת חיפוש, כי אם לא אגיע בדחיפות לטיפול אנטיביוטי עלולים לכרות לי את הרגל.

 

אמאל'ה, סטטוסקופ! תמונה: Sutterstock

 

אז הגעתי בחיל ורעדה לחדר האחיות המקסימות שחייכו אליי חיוך ענק בכניסה. "איזה חמודות אתן!", אמרתי והרגשתי בבית. "את רואה?" אמרתי לעצמי, גם אחיות בדיוק כמו רופאים, הם בסך הכל בני אדם. "כדאי שתראי רופא", אמרה לי זו שבחנה לי את הרגל וליטפה לי את הראש תוך כדי. "זיהום אוי ואבוי, שיחקת בגינה?", אמרה לי השנייה, תוך כדי בחינה מדוקדקת של האזור הפגוע.  "אבל יש לי תכניות אחרות", עניתי להן, ספק בצחוק ספק בחשש. אף אחת לא צחקה, אבל מיד קבלתי כוס מים ופלסטר נוסף לדרך.

 

הרופא שפגשתי היה נחמד ומקסים ובהחלט ראה בי מעבר לכרטיס מגנטי. הוא ככל הנראה הבחין למראה ההיסטריה מצדי, והרגיע אותי ש"זה שום דבר, רק קצת משחה ואולי אנטיביוטיקה". וואו, נרגעתי. "אלוהים אוהב אותי", הבטתי השמיימה והבטחתי להחזיר לו טובה יום אחד. "איזה מזל שאתה נחמד ולא משתמש בסטטוסקופ", אמרתי לדוקטור ההמום שהסביר לי שהוא רופא עור, ואין לו צורך במכשירים שבודקים פעימות לב. אלא שכרגע לפני צאתי מהחדר, הביט עליי הדוקטור וכיווץ את האזור בין העיניים לגבות ובישר לי לשכב מיד על המיטה. "מה קרה?" עניתי בבהלה. "גברתי, יורד לך עכשיו דם מהאף. זה סטרס, זה חום. תשכבי קצת", הוא אמר ולמרות שחשתי שאני בידיים טובות מלמלתי לעצמי שאני עדיין לא "גברת". אבל לכי תסבירי לאדם שכבר יודע מהי שנת הלידה האמיתית שלך, למרות שבתוך תוכך את עדיין "נועה בת 17".

 

ליקום הנפלא בו אנו חיים, יש דרכים משונות ללמד אותנו את השעורים על פני כדור הארץ. ועל אף שביליתי כמעט שש שעות בקופת החולים באותו יום מכונן, גיליתי כמה דברים על המערכת ואולי גם עצמי. 1. אין כמו יחס אנושי, אישי ואמפתי כדי לצלוח גם את החרדה הכי גדולה גם אם טיפשית שלך. 2. רוב טראומות הילדות שלנו בענייני רפואה\רופאים מקורם ככל הנראה בסדרות טלוויזיה אמריקאיות, האוהבות לקבע סטיגמות של "רע" ו"טוב" בצורה שרירותית וחדגונית. בסופו של יום, אני שמחה שהצלחתי להשתחרר מזה. גם אם זה לקח לי 38 שנים.  

תגובות (0)
הוסף תגובה