צגה מלקו: מפלים אותי על מוצא, לא על מגדר

עליתי לארץ בגיל 16 מאתיופיה, במסגרת עליית הנוער, בלי משפחה. באותה תקופה היה מקובל רק את הנערים והנערות להבריח. אבא שלי אמר שהם יגיעו אחרי חודשיים אבל לקח להם שמונה שנים.

 

עוד באון לייף:

 

בגיל 16 הגעתי אל הלא נודע. לא היה שום קשר בין מה שסיפרו לי על ירושלים למה שראיתי כשהגעתי אליה. אמרו שכולם פה יחכו לי בידיים פתוחות עם "ברוכה הבאה", אבל המציאות הייתה אחרת. הרגשנו שהגענו למקום בו אף אחד לא באמת רוצה אותנו. במציאות יש שתי אופציות: להתמודד או להישבר. חלק מהנערים לא הצליחו להתמודד, ופשוט התאבדו. אני בחרתי בחיים.

 

מגיל 16 ועד היום אני עצמאית, מנהלת את עצמי. להיות עולה חדש, לא משנה מאיזו מדינה, זה קשה אבל להיות עולה חדש מאתיופיה זה עוד יותר קשה. להיות אשה, לכל הנשים באשר הן, זה קשה אבל לנשים יוצאות אתיופיה עוד יותר קשה. וגם להיות גרושה זה קשה. התגרשתי לפני 13 שנה, אני אמא ל- 2 בנים, הבן הגדול שלי בן 21 והצעיר בן 18, בעוד חודשיים מתגייס לצה"ל.

 

התחנכתי פה, קיבלתי השכלה גבוהה, תואר ראשון, תואר שני, היום אני דוקטורנטית. אבל עדיין לא הגעתי לפריווילגיה של להישפט כאישה. החברה הישראלית שופטת אותי בתור יוצאת אתיופיה, על בסיס צבע העור שלי. כשהתחלתי לעבוד ברשות השידור בתור מגישת תכניות ברדיו בשפה האמהארית לא הפרעתי להם, כי בעצם הייתי בתוך האמאהרית שלי, עם הקהילה, אחר כך הפכתי להיות מנהלת בתוך המחלקה, הייתי המנהלת של גברים יוצאי אתיופיה, מבוגרים ממני, להם קצת הפרעתי אבל לחברה הישראלית הקולטת לא הפרעתי בכלל. אבל כשהלכתי להתמודד על ניהול רשת א' בקול ישראל, כשלפני לא הייתה אף אישה שניהלה לפניי, כולם היו גברים, חזקים, אהובים, אליטות, משכילות… כשזכיתי במכרז, השאלה היתה לא למה נתנו את התפקיד לאשה, אלא למה נתנו את התפקיד לאתיופית הזאת? היא בכלל היא הייתה בבית ספר? היא יודעת לקרוא ולכתוב? השאלות האלה לא באו רק מכיוון של גברים, הן הגיעו גם מנשים. נשים בעצמן שפטו אותי על בסיס צבע עור שלי או על בסיס המוצא שלי.

 

לפני חצי שנה פרסמתי ספר בשם "לא בבית ספרנו". הסיפור שמסתתר מאחורי השם הוא שלפני 15 שנה לא רצו לקבל את הבן הבכור שלי לבית הספר ליד הבית . כששאלתי למה, אמרו שלילדים שהאחים שלהם בבית הספר יש עדיפות ושאין מקום. במקביל בית הספר המשיך לפרסם: "הרשמת הילדים לבית הספר פתוחה. בואו". אחת האמהות אמרה לי: "אל תאמיני להם. הם כל הזמן ממשיכים לפרסם. פשוט תבדקי אם יש ילדים בצבע העור של הבנים שלך". בדקתי וגיליתי שהוא באמת לא התקבל בגלל המוצא. אז התעקשתי, פניתי ליוסי שריד, שר החינוך דאז, איימתי בתביעה בבג"צ ובסוף הוא התקבל ואז אבא שלו אמר לי: "למה לרשום אותו לבית ספר שמראש לא רוצה אותו? זה לא טוב. הוא ירגיש בודד שם, היחיד שבצבע עור שונה". אני אמרתי לו: "תשמע, בכל מקום לא רוצים אותנו. לברוח זה לא פתרון. הפתרון להישאר פה ולהביא עוד ילדים". וככה עשיתי. הצטרפתי לוועד הורים והשפעתי. אחרי שנתיים כבר 11 ילדים יוצאי אתיופיה התקבלו. הכוח מגיע מהדורות הבאים. לפני 3 שנים, הבן הגדול שלי, בן 21, התקבל לבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית כעתודה. אני אמרתי: "עשיתי כל מה שיכולתי לעשות". 

 

לנאום המלא:

 

תגובות (0)
הוסף תגובה