אני רוצה להפסיק לעשן בשביל הילדים שלי

עד היום כששואלים אותי אם אני מעשנת אני לא בטוחה מה עליי לענות. כאילו יש בתשובה הזו איפיון שהוא מעבר לפעולת העישון עצמה. אז אני מתלבטת, ולבסוף מודה  שאני אכן מעשנת.  כן אני מעשנת 4-5 סיגריות ביום. התשובה הזאת גוררת בדרך כלל הפתעה גמורה. השואל או השואלת לרוב אומרים לי ?אין לך פרצוף של מעשנת?. ואני מחכה כבר שנים שמישהו יפענח עבורי את אותו דיוקן מעשנים שחסר לי. מה אומר המשפט שנאמר תמיד בנחרצות?? אולי מבלבלת את הבריות העובדה שאין לי קעקוע. אולי ההעדפה שלי לנהוג ברכב ממוזג ולא על אופנוע. אולי ציפו שיהיה סוס לצידי. לא ברור. 

 

עוד באון לייף:

 

כך או כך היחס שלי לסיגריות הוא מורכב להפליא. נתחיל מזה שאני שונאת ריח של סיגריות. אני מוכנה לסבול את הריח רק כשאני מעשנת אחת. בשאר הזמן סיגריות מגעילות אותי ממש. אני שונאת בתים שיש בהם ריח סיגריות וכמובן נמנעת מלעשן בתוך הבית שלי. אני מסרבת להיכנס למונית שיש בה ריח סיגריות ואני לא יכולה לסבול את הריח הנורא שדבק לשיער. 

 

ככה הפסקתי לעשן באמת

נמאס לי. אז נגמלתי. ממש ככה. יום אחד פשוט הבנתי שנמאס לי: נמאס לי להרגיש כאילו חפיסה זמינה מחזיקה את השפיות שלי בכיס. נמאס לי לראות את בעלי סולד מניחוח המאפרה שיוצא ממני. נמאס לי מציפורניים ושיניים צהובות ועור פנים חיוור. 

 

נמאס לי שאני מתנשפת אחרי עליה לא גדולה מדי – בעוד שהסבתא ליד עולה כמו אצנית מרתון. נמאס לי מכ"כ הרבה דברים – שפשוט הבנתי – יכול להיות לי הרבה יותר טוב בלי. לטור המלא של מיכל אבירם >>

 

 

נמשיך בזה שאני לא מעשנת ליד הילדים שלי. אני חושבת שכשילד רואה את ההורה שלו מעשן יש משהו בזיכרון שנחרט ומשמש דוגמה פסולה. הנה יצא לי משפט של מורה. (אולי בגלל זה מופתעים שאני מעשנת). כך או כך יש הבדל בעיניי בין לדעת שאמא מעשנת פה ושם לבין לראות אותה מעשנת הלכה למעשה. וכמובן יש את העישון הפסיבי. זה נורא בעיניי שאנשים מעשנים בגינות משחקים ליד ילדים מתרוצצים. רק בישראל לדעתי רואים בתור לרכבת הרים בלונה פארק מבוגרים מעשנים. זה בלתי נסבל. 

 

הדבר אחרון שמעיד על יחסי המורכב לעישון זה העובדה שפרצוף חמוץ מוציא לי את החשק. אם אשב באיזה בית קפה (ואפילו אם זה יהיה באזור שמותר לעשן בו) וגברת אחת ממרחק של עשרים מטר תעוות פניה, תיהרס לי כל ההנאה. כל הרוגע והפאן שיש בסיגריה ילכו לאיבוד בגלל אישה אנונימית ומעצבנת שמעקמת את האף. וזאת כמובן חולשה איומה. בא לי להיות מהמעשנים האלה שלא שמים על אף אחד. אבל אין לי את זה וכנראה שגם קעקוע וגם סוס לא יעזרו פה. 

 

ועדיין, למרות כל מה שנכתב עד כה, כשבא לי סיגריה אז אני ממש ממש חייבת סיגריה. כל הקושי בדחיית סיפוקים מגולם בסיגריה אחת. 

 

יש בה, בסיגריה הזאת, משהו שתוחם לי את רגעי העישון באופן שנפרד משאר הרגעים. זאת הדקה שלי לעצמי. וזה האלמנט הממכר בעיניי. לניקוטין אני, ככל הנראה, לא מכורה. בכל שנה כשאנחנו בחופש עם הילדים, ואני ,כאמור, לא מעשנת ליד הילדים, אני מסוגלת שלא לעשן במשך שבועיים או שלושה ללא שום בעיה אבל הדבר שהכי יחסר לי כשנחזור לארץ תהיה אותה דקה שלי לעצמי עם סיגריה ביד. אז אני מרגישה קאובוי על סוס במרחבי ארצות הברית הפתוחים ואני יודעת שתכף אחרי הסיגריה אני אדהר לי ושערי יתבדר ברוח. מי יכול לוותר על זה? 

 

ובכל זאת, אני רוצה להפסיק לעשן. עם כל אהבתי לדקות שלי עם עצמי, אני יודעת את האמת: זה הרגל מסריח ויקר מאוד, זה דוגמא לא טובה לילדים וגם, מה שאנחנו הכי מנסים להדחיק- מתים זה.

תגובות (0)
הוסף תגובה