אישה עיראקית : כך חיתנתי את בתי בת ה-15

4,500 קטינות נישאות מדי שנה בישראל. כ-1500 מהן אף יולדות בהיותן קטינות,  מחציתן יהודיות. ומדוע אנו מדברים רק על נשים? ובכן, 90% מהנישאים לפני גיל 18 הן נערות, ורק 10% הם נערים. רק לפני כשנתיים, באיחור ניכר, הצטרפה ישראל אל המדינות האירופיות ואף למדינות ערב רבות, בהן מרוקו, מצרים וירדן, והעלתה את גיל הנישואין ל-18, בהתאם לאמנה הבינלאומית לזכויות הילד.

 

עוד באון לייף:

 

ההתנגדות לנישואי ילדות ברורה. הן לא בשלות, פיזית ונפשית, לדרישות חיי הנישואין והן נאלצות, כמעט תמיד לעזוב את לימודיהן, מה שמותיר אותן חסרות השכלה ויכולת לפרנס את עצמן.

 

בעולם הערבי (בעיקר בתימן ובמצרים) כ-15% מכלל הנשים בגילאי 24-20 נישאו טרם מלאו להן 18 שנה. ביחס למדינות הערביות, המצב במדינות רבות באפריקה ובאסיה גרוע בהרבה. על פי הסטיסטיקה הרשמית רוב נישואי הקטינות והקטינים מתרחשים במדינות אפריקה (41%) ודרום-אסיה (46%). הפרט החשוב ביותר שדחק לשוליים הוא הקשר ההדוק בין המצב הסוציו-אקונומי לשכיחותם של נישואי קטינות. במרבית המקרים נישואין אלה מתרחשים בכפרים מוכי עוני ולא בקרב אוכלוסיות עירוניות.

 

נער פלסטיני בן 14 ורעייתו הטרייה בת ה-13. צילום: רויטרס

 

במאמר מרתק שפורסם בניו יורק טיימס, מספרת זיינב סלבי, פעילת זכויות אדם, סופרת ואשת תקשורת שהקדישה את חייה לזכויות נשים ואף ייסדה ארגון הומניטרי המוקדש לנשים שורדות מלחמה, על המפגש שלה עם רט'יה, אישה עיראקית שחיתנה את בתה הבכורה בגיל 15 ואת בתה השנייה בגיל 16.

 

הסיקור התקשורתי של נישואי ילדים מציג את הנושא, לעתים קרובות, כפרקטיקות תרבותיות דכאניות או כמקרים יוצאי דופן בהם ההורים האחראיים הם אנשים רעי לב וחסרי אמפתיה מינימאלית לבנותיהם. המפגש בין זיינב לרט'יה מערער על הסיקור הזה. יותר מכל מציב המפגש הזה מראה בפני תרבות המערב ששופטת מנקודת מבט אירופוצנטרית סוגיות מורכבות וסבוכות השייכות לתרבות אחרת.

 

זיינב סלבי מודה שהיא הגיעה לפגישה עם רט'יה בתחושה של כעס על העוול הגדול שנעשה לילדות הללו אולם בסופו גם היא הבינה: היא לא יודעת דבר וחצי דבר על תהליך קבלת ההחלטות של רט'יה. האישה העיראקית לא השיאה את בנותיה בגיל צעיר כל כך מתוך כבוד למסורת ולתרבות השלטת או מתוך העדר אהבה וקשיחות לב. החלטתה נבעה מעוני ומהמחויבות העיקשת שלה להבטחה שנתנה לעצמה – שבנותיה יזכו להשכלה גבוהה.

 

והנה סיפורה רט'יה, כפי שכתבה אותו זנייב:

 

רט'יה היא אלמנה שבעלה נרצח לפני כמה שנים  במלחמה בין הסונים לשיעים, שמתקיימת בעיראק.  היא נשארה לבדה, אם חד הורית לששה ילדים: ארבע בנות ושני בנים. נוכח האירועים בבגדד ומתוך חשש לחיי משפחתה, רט'יה ארזה את כל מה שיכלה במשאית קטנה ועזבה את בגדד לפרובינציה אחרת. היא מצאה את עצמה לפתע אישה מהגרת, ללא בית, ללא כסף, וללא פרטנר שיסייע לה לממש את ההבטחה המשותפת לה ולבעלה – שכל אחד מילדיהם ילכו לאוניברסיטה.

 

החיים העמידו אותה בדילמה לא פשוטה: האם להתקיים בחרפת רעב תוך ידיעה ברורה שכל ילדיה יוצאו בשלב זה או אחר מבתי הספר כי אין ביכולתה לממן את לימודיהם או להשיא את בנותיה לגברים שהבטיחו בפניה שיממנו את לימודיה של הכלה הצעירה עד תומם. רט'יה בחרה באפשרות השנייה. בנותיה, שהבינו את מצבם הכלכלי הקשה, לא התנגדו להחלטת אמן אלא קיבלו אותה בשל ההקלה שתביא על הנטל הכלכלי שרבץ על אמן, ובשל ההזדמנות לסיים את בית הספר. זה לא סיפור על רוע לב, הזנחה והתעללות. זה סיפור של אהבה אימהית וחיים קשים. קשים מאוד.

 

כשפגשתי את רט'יה לא הצלחתי להסתיר את ההלם והשיפוטיות שלי על החלטתה להשיא את בנותיה. "למה את עושה את זה?" שאלתי באמוציונאליות. היא לא ניסתה להגן על עצמה אלא הסבירה את הרציונל בשלווה. "נאלצתי לקבל ולחשוב מחדש על סדר העדיפויות שלי, כדי שהן יסיימו את לימודיהן, יצאו ממעגל העוני ויזכו לחיים טובים יותר". כשהיא סיימה לתאר את המצב- המחסור הקיצוני במזון והיותה אלמנה שנעקרה מביתה – כבר הבנתי שאני בוחנת נישואי ילדים ממרחק אינטלקטואלי ושיפוטי במקום לנסות לשים את עצמי בנעליים של רט'יה.  

 

זה לא אומר שכל נישואי הקטינות והקטינים בעולם הם תוצר של עוני או נסיבות קשות במיוחד ואני כמובן לא מקבלת את הפרקטיקה הזו שמבוצעת בחלקים רבים של העולם. אבל למדתי מרט'יה שעשיתי דה-הומניזציה לנושא במקום לשאול את עצמי "מה את היית עושה כדי להבטיח חיים ראויים לבתך האהובה?"

 

האירועים בבגדד נהיו קשים מנשוא. עיראק. צילום: shutterstock

 

בנקודה מסוימת, בנותיה של רט'יה הצטרפו לשיחה ודיברו על חיי הנישואין שלהן. אחת מהן החזיקה את תינוקה, פעוט בן 10 חודשים הנראה כסובל מתת-תזונה, והיא כבר בהיריון עם ילד נוסף. יחד עם זאת, היא אכן לומדת ניהול עסקי בקולג'. השניה בהריון מתקדם ולומדת בבית ספר לאחיות. הבת הבכורה מתוך השלוש שנישאו (הצעירה בין הבנות לא נשואה), לא יכולה ללדת, והחליטה שהיא לא אוהבת את הלימודים, ולכן נשרה. הגברים שהבנות נשואות להם נראים הגונים למדי. כל אחד מהם מילא את הבטחתו לחמותו, כי ייתן לרעייתו את ההזדמנות ללמוד במכללה. הבעלים היו מוכנים להשעות את ההשכלה שלהם עצמם ולעבוד בעבודות "נחותות" כדי לאפשר לנשותיהם ללמוד.

 

אז נכון, לא בטוח בכלל שהתקווה של רט'יה וכוונותיה הטובות יצליחו להוציא את בנותיה ממעגל העוני אבל בהחלט ניתן לומר שהיא פעלה מתוך אהבה ומסירות לילדיה. ומה שהכי חשוב לומר הוא שכדי שהדיון על נישואי קטינות יתפתח ברמה הגלובלית, ההתנשאות המערבית והיומרה להבין צורות חיים אחרות הנושאות בחובן דילמות אחרות חייבת להיעלם. מי שרוצה לדבר על נישואי קטינות חייב להבין לעומק את ההשפעה של העוני על הפרקטיקה הזו.

 

אם הדיון שאת מנהלת בינך לבין עצמך על עתידה של בתך נע בין איזה בית ספר כדאי לרשום אותה לשנה הבאה להאם כדאי להקפיד על תזונה בריאה כל הזמן או לאפשר לה מדי פעם לנשנש, את כנראה לא תוכלי באמת להבין אמא שמנהלת כעת עם עצמה דיון אחר לגמרי. עליה לבחור בין אוכל והשכלה לבין התפתחות ילדית תקינה (ללא יחסי מין בכפייה ובגיל צעיר וללא נישואין). מה יותר חשוב לתת לילדה? ולא, בלתי אפשרי להעניק לה כרגע את שניהם.

תגובות (0)
הוסף תגובה