המורה שגרמה לי לפחד מבית הספר

בילדות מתרגשים לקראתו כל כך עד שלא מצליחים להרדם בלילה, בגיל ההתבגרות חשים כלפיו רגשות מעורבים, עם בואה של הבגרות הוא הופך לחסר משמעות אבל ראוי לציון (סוג של הכלאה בין טו' בשבת ליום ירושלים מינוס השירים) וכשנכנסים לתקופת ההורות אפשר פשוט לקרוא לו יום העצמאות – הראשון בספטמבר. חג החירות להורים, השיבה לכלא בחסות משרד החינוך עבור הילדים והרחקת הזאטוטים ממקומות ציבוריים עד שעות אחר הצהריים עבור שאר האוכלוסיה קרב ובא עלינו לטובה ומביא עימו אלפי דוכנים המציעים קלמרים ועטים במחיר מופקע לכל נפש, צקצוקים הבוקעים מפינות רחוב אקראיות על מצב החינוך בארץ, רבבות לבבות הפועמים בנוסטלגיה ומיליוני פרפרים בבטנם של ילדי ישראל.

 

עוד באון לייף:

 

כבכל שנה, זאטוטי העולם יתחלקו בעל כורחם לשתי קבוצות – הסובלים והלא סובלים, כשקבוצת ה'לא' מורכבת מברי המזל שככל הנראה הצליחו לצלוח את ההיטמעות במערכת החינוך בצורה חלקה. בין אם הם מתרגשים, משועממים, שמחים או סתם אדישים, קבוצת הילדים הלא סובלים זוכה לפריווילגיה שנשללה מחלק נכבד באוכלוסיה, כולל כותבת מילים אלו ממש – הזכות לא לשבת בבית מאובנים מפחד, לספור את הימים עד לחזרה לבית הספר ואולי גם לתמרן את ההורים כדי שלא ישימו לב ויחשדו שמשהו חריג בתקופה בחיים בה המילה חריג מסמלת את כל מה שרע ויכול להשתבש.

 

אז איך מגיעים להיות אותם הילדים שעבורם בראשון בספטמבר שערי השמים נסגרים והם נותרים כלואים בגיהנום פרטי מאחורי סורג ובריח למשך השנה הקרובה? מאחורי כל ילד היושב מול הטלוויזיה ומתפלל לשביתה יש עולם ומלואו ונימוק משלו להיותו אבוד במערכת. זר לא יבין זאת. עבור חלקם חצר בית הספר היא מגרש משחקים בה הנפש שלהם הופכת לכדור בידי חבריהם לספסל הלימודים, חלקם מתביישים בקלמר ובחולצה שאיתם כבר שנתיים רצופות וחלקם, כמוני, עברו בריונות מהמערכת עצמה ופשוט איבדו אמון ותחושת שייכות למוסדות החינוכיים.

 

בראשון בספטמבר אי שם בשנות התשעים עליתי לכיתה ג'. בשנה שלפני כן אמא ואני עברנו לדירה בשכונה דרומית יותר, מעבר שהרחיק אותי מתחום ההיסעים של בית הספר היסודי בו למדתי ואילץ את אמא, שלא רצתה להפריד אותי מחברי לכיתה, לנסוע איתי בכל יום במונית שירות ללימודים. כבר אז הבנתי שהמפגש שלה עם המציאות בה אמהות חד הוריות צריכות לעבוד בשעות הבוקר המוקדמות הוא זה שגרם לה להעביר לי קורס מדוקדק בתחבורה ציבורית בחופש הגדול, תקופת לימוד שבסופה הכרתי נהגי מונית שירות קו 4 וצוידתי בפאוץ' עם כסף וטלכרט, כדי שאוכל להשיג אותה תמיד.

 

כשנכנסתי בדלתות כיתה ג'1, מאחרת שלא ביודעין בחמש דקות, ליבי הלם מהתרגשות. הנשיקה מאמא ואיחולי שנת לימודים מוצלחת מהנוסעים במונית שהתרגשו ממראה הילדה הקטנטונת שישבה מאחורי הנהג, מילאה בכובד ראש את חובותיה כאחראית העברת כספים ופטפטה איתו לאורך כל הנסיעה על המקצוע המועדף עליה גרמו לי להרגיש גדולה ועצמאית, ושלחו בי הדי אומץ שעזרו לי לפתוח את דלתות חדר הלימוד החדש בחיוך גדול. ליד הלוח עמדה המחנכת החדשה, שהחליפה את הקודמת שליוותה אותנו מכיתה א'. "היי, אני תמוז", אמרתי לה, מחייכת. "את מאחרת, שבי" השיבה הזרה שעמדה ליד הלוח, וכשעשיתי את דרכי אל עבר המקום שנשמר עבורי ליד אחת החברות, הוסיפה "מאחרים יושבים בצד. שבי בפינה".

 

את אותו היום העברתי עם תחושת מועקה שלא עזבה אותי. כבר בהפסקה הראשונה ניגשתי לשושי המחנכת, אישה ענקית מימדים וחמורת סבר, והגשתי לה את המכתב מאמא שלי, בו נכתב בליל אמש שהיא נאלצת לשלוח אותי ללימודים לבד בתחבורה ציבורית ומבקשת להביא זאת לידיעת המחנכת החדשה. על המכתב, שמטרתו היתה ככל הנראה למנוע את הזעם הבלתי מוסבר שחוויתי מאותה המורה לאורך השנתיים אותן העברנו ביחד, שושי רפרפה מבלי להוציא מילה. בערב, כשאמא שאלה אותי בהתרגשות על היום שהיה, לא רציתי לספר לה על המורה החדשה והפינה בה ישבתי לראשונה בעונש. באותו הבוקר הבנתי שאם אמא היתה נכנסת איתי לכיתה היום, היה נראה אחרת, ורציתי לחסוך ממנה את הידיעה הזאת ורגשות האשמה שהיו מתלווים אליה.

 

ביום ראשון שלאחר מכן שוב יצאתי מהבית באיחור של כמה דקות, אוחזת בידי עוד פתק מאמא. הפעם, כשנכנסתי לכיתה, לא הספקתי לפצות את פי לפני שהופנו אליי השאגות. "את מאחרת סדרתית! בפעם הבאה שתאחרי נקרא לאמא שלך לשיחה אצל המנהלת, שבי בצד!". אפילו לא הבאתי לה את הפתק. לא העזתי לפצות את פי בכיתה באותו היום.  האמנתי בכל ליבי שאני בצרות צרורות, מסובכת עם המערכת. לא ידעתי איך להתמודד עם הפערים בין הגישה של אמא, שהאמינה שפתק יפטור אותי מאחריות על האיחור שלא היה בשליטתי, לבין המחנכת שראתה בי  אחראית ואדונית לזמן של עצמי, "ילדה רעה" שלא עומדת בזמנים וראויה לענישה.

 

למחרת פספסתי את מונית השירות. כשראיתי אותה חולפת בנסיעה על פניי, שטף אותי, לראשונה בחיי, פחד אימים. את הדרך על המונית הבאה עשיתי בשקט, עם רגליים רועדות מחרדה ולב שפועם כל כך חזק שזה כואב. כשנכנסתי בשער, החצר היתה ריקה. שאלתי את השומר מה השעה ותשובתו שמטה את הקרקע מתחת לרגלי – 08:07. שבע דקות איחור. השומר עוד הסתכל עליי וחייך בחביבות. חייכתי אליו בחזרה והמחשבות שלי רצו – ידעתי שאני לא יכולה להיכנס שוב לכיתה הזאת. פניתי הצידה והלכתי למבנה של הגן, מגניבה מבטים מאחורי לבדוק שהשטח פנוי ומנסה לשדר רוגע כדי שהשומר לא יחשוד. נשארתי לבדי בעולם. נכנסתי לשירותים של הבנות, הורדתי את הילקוט מהגב, זרקתי את הפתק של אמא לצידי, התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות.

 

 את היומיים הבאים אני זוכרת במעומעם, בכל זאת הייתי בת שמונה. העברתי את כל אותו היום בתא בשירותים של הגן לבדי. כשהלימודים הסתיימו טיפסתי על הגדר כדי לחזור הביתה, שם הסתרתי את אירועי היום מאמא כדי שלא תאשים את עצמה או תכעס עליי. למחרת החלטתי שוב לא לחזור לכיתה, חשבתי שיהיה אמין יותר לא להגיע יומיים בגלל מחלה. באמצע היום נכנסו במקרה כמה חברות שלי למבנה בו התחבאתי, גילו אותי והפכו לחלק מהסוד, הבריחו לי אוכל וניסו ביחד איתי למצוא פתרון לבעיה, שבעיני ילדות בכיתה ג' נראתה פחות או יותר כמו סוף העולם.

 

את סיפור ההברזה שלי שיתפתי עם אמא רק שנים מאוחר יותר, כשבמקרה שוחחנו על המחנכת הקשוחה שהיתה לי בכיתות ג' וד'. בשנים האלו סבלתי בכל בוקר בדרך לבית הספר. הפחד והאשמה נשזרו בנפשי מאותה התקופה ועד סיום התיכון וקושרו לאיחורים ועמידה מול מורה וכיתה. המורים הפכו בעיניי לגורמים עוינים, העמידה בזמנים לבלתי אפשרית וההברזות לפתרון האידיאלי אליו חזרתי שוב ושוב.

 

בראשון בספטמבר יחזרו ללמוד השנה מאות אלפי ילדים. חלקם ידלגו לכיתה באושר, חלקם יגררו רגליים בעייפות ויהיו גם כאלו שיעמדו מחוץ לכיתה בפחד לעשות את הצעד הראשון. פחד ממורה, מהורה, משאר הילדים. מאז כיתה ג'1 של המחנכת שושי מספר הילדים בכיתות רק הלך ותפח, וישנם יותר ויותר ילדים שהולכים לאיבוד במערכת, מוכי הלם ופגועים ממורים לא ראויים, מילדים אכזריים וממערכת מבולגנת ובעייתית.  

תגובות (0)
הוסף תגובה