לימור גולדשטיין

לימור גולדשטיין: ?למרות הקללות, בסוף האימון אני אוהבת את עצמי יותר?

נולדתי עם ביקורת עצמית של פולניה מהגיהנום. כזו אני, רואה רק מה לא בסדר. הפולניה שבי גם בטוחה, שאם יומיים לא אתאמן – אהפוך להיפופוטמית. למזלי היא טועה, אבל אולי גם למזלי (בתפיסת העולם המשונה והקיצונית שלי), היא עוזרת לי לקום כל בוקר אל חדר הכושר.

תמיד הייתי מחוברת לגוף. בין מכלול החוגים בילדותי היה, בין השאר, בלט. בנעוריי הייתי הולכת לחוג ג?אז, ובצבא השתייכתי לחוג פדלאות ו-ופלות מהשקם. כשהתחלתי ללמוד משחק, היתה לי בפעם הראשונה הבנה עמוקה שאני צריכה להתיידד עם הגוף. הרגשתי שאני צריכה להתקרב אליו, ללמוד איך להשתמש בו. כשחקנית, הגוף שלי חשוב מאוד. הוא משתנה בהתאם לתפקיד, הוא זז אחרת, יש לו קצב שונה. אני חייבת לשלוט בו ולא ההפך. אני חייבת להיות בכושר ולאהוב את עצמי מספיק, כדי שאהיה משוחררת ועם ביטחון על הבמה.

 

מקקלת מקללת, אבל בסוף מתאהבת מחדש

לעיתים רחוקות אני אוהבת את עצמי במראה, אבל בסוף כל אימון אני אוהבת את עצמי קצת יותר. אני מרשה לעצמי להתענג במחשבות על ארוחת הבוקר (מי ישמע, אני צמחונית אורגנית, בלי גלוטן וסוכר, אפשר להיות בטוחים שקרואסונים  עם חמאה – זה לא) ואני מקבלת אישור לעצמי לאותו יום. אישור שאני רוצה, שאני יכולה, חזקה, גמישה; אישור ששכנעתי את הגוף שלי להמשיך ולהתעלם מגילי הכרונולוגי, אמרתי לו שאני הולכת להיות צעירה לנצח. בפגישה הראשונה שלי עם מדריכת הכושר שלי, ליאורה אפס אחוזי שומן, היא שאלה אותי מה המטרה שלי. ?להיות כוסית בת 22?, עניתי לה. ?ואם זה לא יצליח, אז מדונה?.

היא חייכה אלי חיוך חומל ומאותו הרגע פצחנו ברומן של 3 פעמים בשבוע, שמונה בבוקר ושישרף העולם. גיליתי שהאימון הזה נקרא "אימון בעצימות גבוהה". מה זה בדיוק אומר? שאני עושה סט משקולות, ובמקום לנוח בין סט לסט, אני מעלה דופק בריצה, או על דילגית (מי שרוצה לראות אותי עושה צחוק מעצמי, מוזמן לבוא לראות אותי מדלגת). ככה במשך שעה. שעה שלמה שאני מקללת אותה, את אמא שלה, את בעלה (שהיה המדריך הראשון שלי והוריש לי אותה, או הוריש לה אותי). אבל בסוף האימון מתאהבת בה מחדש, ומשתדלת גם בעצמי (הבנתם כבר, פולניה וזה).

בעונה השנייה של "רוקדים עם כוכבים" בה השתתפתי, קפצתי עד הגג כשהציעו לי לקחת חלק בעונה. שמחתי על האתגר, על החידוש, על התמודדות בתחום שהוא אמנם במה, אבל לא התחום שלי (מאז שיעורי בלט בילדות, לא היו עוד). הגעתי אז לכושר שיא ונהניתי מכל רגע. אני אוהבת לאתגר את עצמי. בימים אלה אני מופיעה בהצגה "נשוי במנוסה" של תיאטרון הקאמרי, שמחייבת אותי להופיע בסצנה קצרה בתחתונים וחזייה. כשקראתי את המחזה והבנתי שזה חלק ממה שנדרש שמחתי. הרגשתי שזה נותן לי דירבון נוסף לחדר הכושר.

אז מה הביצה ומה התרנגולת, אתם שואלים? המקצוע הזה מתיישב לי כמו כפפה. גם על הביקורת העצמית, וגם על הפרפקציוניזם, על החתירה להתפתחות. כל אלה היו שם גם אם לא הייתי שחקנית. זה אולי היה מקבל ביטוי אחר, או תירוץ אחר.

כרגע תסלחו לי, עוד לא הייתי היום בחדר כושר. אתם לא רוצים שאני אשנא את עצמי, נכון? 

תגובות (0)
הוסף תגובה