קניה: כפר ללא גברים

Umoja הוא כפר בסומברו, צפון-מרכז קניה. הוא מוקף גדר קוצים. תרנגולות ועזים מסתובבים בשטח, על מחצלות במבוק יושבות נשים ועושות תכשיטים למכירה עבור תיירים. הן עובדות בזריזות תוך כדי שיחה ערה וצחוקים זו עם זו. כל הנשים לובשות חצאיות סמבורו צבעוניות מסורתיות בשעה בגדיהן מתייבשים בשמש הצהריים על גבי הבקתות שעשויות מגללי פרה, במבוק וזרדים. השתיקה נשברת על ידי ציוץ ציפורים, צווחני ופתאומי. זהו כפר טיפוסי, למעט דבר אחד: גברים לא חיים כאן.  

 

עוד באון לייף:

 

הכפר הוקם בשנת 1990 על ידי קבוצה של 15 נשים, כולן שורדות אונס מידי חיילים בריטיים מקומיים. האוכלוסייה של Umoja הורחבה וכוללת היום נשים שנמלטו מנישואי ילדים, מילת נשים, אלימות במשפחה ואונס – כל אלה הן נורמות תרבותיות בסמבורו.

תושבי סמבורו קשורים באופן הדוק לשבט המסאי, ומדברים בשפה דומה. הם בדרך כלל חיים בקבוצות של 5-10 משפחות שכולן רועי צאן נוודים. מבחינה תרבותית מדובר בתרבות פטריארכלית במובן העמוק של המילה. בישיבות הכפר הגברים יושבים במעגל פנימי כדי לדון בנושאים חשובים ואילו הנשים יושבות בצד ולעתים רחוקות ניתנת להם האופציה להביע דעה.

 

 

תכשיטים מצועצעים מחרוזים הם חלק בלתי נפרד מתרבות הסמבורו. הילדות מקבלות את השרשראות הראשונות שלהן מאביהן בטקס המכונה "חרוזים". בשלב זה האב בוחר "לוחם", גבר מבוגר איתו תיכנס הבת לנישואים זמניים. ההיריון הוא אסור, אבל אין אמצעי מניעה זמינים. אם הילדה נכנסת להריון, היא נאלצת לעבור הפלה על ידי הנשים האחרות בכפר.

 

"מהרגע הראשון שהגעתי הייתי מאושרת"

רבקה לולוסולי היא המייסדת של הכפר הקנייתי והעומדת בראשו. היא אישה גבוהה וחסונה, על ראשה המגולח מונח כובע הסמבורו המסורתי עטור החרוזים והקישוטים. מאז הקמת הכפר היא התמודדה עם איומים חוזרים ונשנים והתקפות פיזיות ומילוליות מצד גברים מקומיים אולם לא נרתעה. הרעיון של קהילת נשים עלה במוחה כששהתה בבית חולים, מתאוששת ממכות שקיבלה על ידי קבוצת גברים בשעה שהעזה לשוחח עם נשות הכפר על זכויותיהן. החברות הראשונות של Umoja הגיעו כולן מכפרים מבודדים בסביבה. מאז, נשים ונערות ששומעות על המקלט מגיעות אליו כדי ללמוד כיצד לסחור, לגדל את ילדיהן ולחיות ללא פחד מאפליה ואלימות של גברים.

 

 

נכון לעכשיו יש 47 נשים וכ -200 ילדים בכפר. למרות שהתושבות חיות בצמצום, היזמיות המדהימות האלה מרוויחות הכנסה קבועה המספקת מזון, ביגוד ומחסה להן ולילדיהן. מנהיגות הכפר מנהלות מחנאות, מספר קילומטרים ליד הנהר שבו לנות קבוצות של תיירי ספארי. רבים מתיירים אלה ואחרים עוברים דרך שמורות טבע סמוכות, ומבקרים גם ב- Umoja. הנשים גובות דמי כניסה צנועים ומקוות שפעם אחת בכפר, המבקרים יקנו תכשיטים שנעשו על ידי הנשים במרכז המלאכה.

 

הסיפורים שהביאו אותן לכפר קשים מנשוא. ממוסי ברחה מבעלה ב- 1998 לאחר יום נישואים אחד בלבד. "אבא שלי חיתן אותי עם סוחר פרות כשהייתי בת 11. בעלי היה בן 57". ג'יין מספרת בכאב שהיא נאנסה על ידי שלושה גברים. היא הותקפה בזמן שהיא נשאה עצי הסקה לביתה. "התביישתי כל כך. לא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד. הם עשו לי דברים נוראיים".

 

ג'יין בת 38 אבל נראית מבוגרת יותר מגילה. "בסופו של דבר סיפרתי לאמא של בעלי שהייתי חולה, כי הייתי חייבת להסביר את הפציעות והדיכאון שלי. הם טיפלו בי ברפואה מסורתית, אבל זה לא עזר. בסוף, כשסיפרתי לבעלי על האונס הוא הכה אותי עם מקל. אז ברחתי ובאתי לכאן עם הילדים שלי. אני רוצה להישאר כאן כי פה זה המקום היחיד שאני מקבלת בו תמיכה וכי הילדים שלי הולכים פה לבית הספר. כשהם יגדלו, הייתי רוצה שהם יהיו חופשיים להתחתן עם מי שהם עצמם ייבחרו".

 

 

סאיטה שמעה על קיומו של הכפר מרכילות שעברה מפה לאוזן. "מהרגע הראשון שהגעתי הייתי מאושרת. נתנו לי מיד אוכל ומים. לאט לאט התחלתי להרגיש בטוחה ומוגנת פה".

 

סדר יומה של סאיטה מתחיל כשהיא מעירה את נכדתה ולוקחת אותה לבית הספר. אחר כך היא הולכת לשאוב מים ולאסוף עצים להסקה. בשאר יומה היא יוצרת תכשיטים. גם היא מספרת שנאנסה על ידי חיילים בריטיים. "באתי לכאן כי אחרי מה שהבריטים עשו לי, נשארתי רווקה. אני לעולם לא אוכל להתחתן".

 

אחד המאפיינים הייחודיים של קהילת Umoja הוא שחלק מהתושבות המנוסות יותר עסוקות בלהעניק חינוך לנשים ולבנות מהכפרים הסמוכים בנושאים כמו נישואים מוקדמים ומילת נשים.

 

רבות מהנשים אומרות שהן לא יכולות לדמיין חיים עם גבר שוב אחרי שהן כבר חיות בUmoja-. מרי, 34, מספרת שהיא נמכרה לבעל עדר של 80 פרות כשהייתה בת 16 בלבד. "אני רוצה לחיות כל חיי בקהילה תומכת של נשים", היא מספרת תוך כדי בישול שעועית יבשה לארוחת הערב הקרובה. "אין לי הרבה, אבל כאן יש לי כל מה שאני צריכה".

.”

תגובות (0)
הוסף תגובה